“אני מחזיקה בדעה די חיובית על עצמי, שאני לא טיפשה.
אבל לפעמים אני מוכיחה לעצמי שאני כזאת מטומטמת.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

הרומן שלי ושל הספר הזה התחיל ברע, נמשך ברע, ונגמר ברע. מה שמוכיח שאני ממש מטומטמת, שלא עזבתי אותו ברגע שהתחלתי לפהק.
אז שוטטתי לי להנאתי בספריית בית הספר, אוכלת סוכר על מקל מאיזה דוכן סוג ח' בתחתית של צ'רינג קרוס.
הספרנית קטנת העיניים והאמונה צמצמה את עיניה עוד יותר והתרכזה במדריך הסריגה שלה, דרך משקפיים בעובי של כף היד שלי, בזמן שחיפשתי ספר נרמלי שלא קשור בדרך כלשהי ללימודים ושלא מכוסה אבק. יש לי אסטמה קשה וספרים שלא זזו ממקומם מאז אלף תשע מאות גורמים לי עטשת.
כל מדפי הספרים היו עשויים מעץ כהה ומתפורר, אז השתדלתי שלא לגעת בהם.
נראיתי די מטומטמת, מכווצת כתפיים כדי לא לגעת במדפים ישנים. המון ספרים זה תמיד נחמד, אבל המון ספרים שנופלים עליך זה פחות נחמד, אני חושבת. מה גם שאז הייתי מסולקת מהפנימייה שלי, ופנימייה לתלמידים מצטיינים זה מקום נהדר ללמוד בו.
ואז העיניים שלי נתקלו בשדרת ספר. עם אותיות בעברית. באמצע ספרייה מתפוררת בלונדון.
ה"מה זה?" שלי בקושי נשמע, אבל הספרנית הרימה את מבטה וצמצמה את העיניים עוד יותר.
"תתקרבי ילדה, אני לא רואה," היא מלמלה במבטא הסקוטי שלה.
"זה?" הרמתי את הספר באוויר.
"בזהירות!" היא אמרה.
"אוקיי, גברת ספרנית. מה זה הספר הזה?"
"מאיפה זה הגיע לפה?" היא מלמלה לעצמה.
"אין לי מושג," משכתי כתפיים.
*
עכשיו יש לי.
איזה תלמיד מהפנימייה שהגיע ללונדון בשנה שעברה מישראל החליט שהספר הזה הוא עינוי צרוף לעיניים והשאיר אותו בספריית בית הספר.
מכיוון שאין דוברי עברית בבית הספר ולמען האמת לא הרבה פוקדים את הספרייה- אף אחד לא לקח אותו.
עד שבאה המטומטמת שכן!
אני.
טוב, אז התיישבתי באיזה פינה מוצפת באור פלורוסנט ופתחתי את הספר.
טעות מספר אחת.
כי לא אהבתי את הספר.

יש ספרים שלמרות שהם איטיים, הם קוסמים לי משהו בהם, בעלילה המשתרכת הטובה מרתק אותי.
אבל ספרים נמרחים לא אהבתי מעולם.
תקחו את הספר. יש בו בערך ארבע מאות שלושים עמודים, אם אני זוכרת נכון.
הייתי מקצצת מהם מאתיים.
איך הג'ינג'ית המאומצת תורמת לעלילה?
מאה עמודים, פוף, נמחקו.
אם הוא ישתמש שלא בשפת "בית מרקחת", יוותר על היומן שכתב במשך פרק וחצי לפני שנטש אותו והיה מפסיק לתאר עד כמה היה מעדיף שגוטהילף יהיה אביו האמיתי?
עוד מאה, בהערכה גסה.
*
מישה דושקין הוא בנם של ולדק, ולדימיר ויאנה דושקין. הוא נולד ברוסיה ועלה לארץ כשהיה בן ארבע וחצי.
אבא שלו הוא עבריין שמתעסק בגזילת רכוש.
גנב, במילים של מישה. (מבינים?)
אמא שלו היא מלצרית.
אבא של מישה מכה את אמא של מישה. אבל מישה הוא אנוכי שכזה. הוא מתעלם מהחבורות על פניה של אמו, לא נוקט צד, מתעלם מהקיא, מהדם.
זו אנוכיות.
הוא ציין המון פעמים שאבא שלו כמעט ולא פגע בו. אה, באמת, מישה? אז אמא שלך סופגת מכות בשביל שניכם?
הספר מתחיל בירושלים, ומורח עוד כמה פרקים עד שמגיע העניין- אין להם כסף לשכר דירה, אז הם עוזבים. לנתניה.
אוי. אולי הייתי צריכה להגיד שלהורים של מישה אין כסף לשכר דירה, כי למישה יש.
במהלך החופש הוא עבד אצל פרופסור גוטהילף הבזבזן ההיסטוריון והרוויח די והותר כסף, אבל הוא לא נתן את הכסף להורים שלו, למרות שהוא לא רצה לעבור, כי הכסף יהיה טוב יותר בכיסים של מישה דושקין.
היה לו כסף, די והותר כסף לילד בן ארבע עשרה. הוא אפילו לא קנה שום דבר בכסף הזה, אבל, לא, הכסף יהי בטוח יותר בכיסי מכנסיי הילדים של מישה דושקין.
אז הם עוזבם לדירה מתפרקת אי-שם בנתניה.
נשמעים כל מיני קולות מהחדר הנועל, עד שפוף, הם מפסיקים להטריד את שנתו המתוקה של מישה דושקין.
והוא פוגש מאומצת כתומת שיער שדומה לו מאוד ומחליטה שהוא אחיה התאום.
ובמשך מאה עמודים הם מדברים ומסתובבים וסחור-סחור.
היה איזשהו שלב שבו חשבתי שהמאומצת צודקת, ואז מישה יגלה שלאימא שלו היה תאומים, אבל לא היה מספיק כסף לשניהם או שהעבריין לא רצה את הבת, אבל לא.
אז למה לעזאזל נמרחו פה מאה עמודים?
אם יש משהו שאני שונאת, זה כשקוראים לי ג'ינג'ית. לבלונדינית קוראים בלונדינית כשפונים אליה? לברונטית ברונטית? לא. אז די.
אבל למישה זה אפילו לא מפקיע, בגלל גדולת הנפש שלו והכבוד העצמי ועד כמה שהוא חמוד ומסכן וכנוע.
נחזור לעלילה.
ואז אבא שלו נורה, ולמישה פתאום אכפת ממנו. למרות שהוא מצא דם על מקל ההליכה של אבא שלו. אכפת לו ממנו.
אף פעם לא הייתי במצב כזה, ואין סיכוי שגם אהיה, אבל אם הייתי אלימות פיזית או מילולית בין ההורים שלי- והיה אחד מסכן שסבל כל הזמן, לא הייתי משלימה עם המצב ומנסה לחיות מבלי להיפגע. אולי אני מדברת עכשיו ממקום צבוע, אבל בטוח שלא הייתי יושבת ושותקת או מביאה לאבא שלי וודקה.
אז יש עוד כמה פרקים שיאנה נפצעת, ומוכה וחולה בהם, אבל למישה כמעט ולא אכפת. הוא הדוגמה הקלאסית לאדישות של נער מתבגר.
כמעט כל פעם שמשוחחים איתו הוא טורח לציין עד כמה שלא אכפת לו מה בן שיחו אומר. הייתי מביאה ציטוטים אבל אני לא רוצה לגעת בספר הזה שוב. בטח שלא לפתוח אותו.
ולמה אתה חושב שלנו אכפת, מישה?
אוקיי, פרקתי את התסכול שלי על מישה. הלאה.
כביכול, הצל האפל הוא אבא של מישה והוא כל כך מנסה להשתחרר ממנו ובלה בלה בלה.
ואז אימא שלו חולה. הוא עסוק בעצמו בצורה כמעט טרגית, עד שהמצב באמת מתחיל להידרדר ואבא שלו- נעלם. קורה מה שקורה, יאנה מגיעה לבית החולים, סבתא אבודה מופיעה, פוף, אחרי שהיא עקבה אחרי הנכד שלה שנים ויודעת כל פאקינג פרט ופרט מהחיים שלו.
ברר.
אז, בקיצור, כי נמאס לי לסקר את העלילה- לא מומלץ, אלא אם כן אתם אוהבים לסבול דמות נוראית ועלילה איטית ומשעממת שלא מתקדמת לשום מקום.”