“הלילה, בריסל בערה באלפי אורות, מכל הצבעים ומכל המינים.
מאות אלפי יורוס נשפכו לשמים והאירו אותם מליארדי גחליליות זוהרות.
המון כסף נשפך בכמה עשרות דקות, עושות לאלפים שמח על הלב, ובעוד
באנשים רבים אחרים חולפת המחשבהמה העיריה היתה יכולה לעשות הכספים אלה
כדי להקל על חייהם במשבר הכלכלי הזה, וכמו תמיד , לאחר סיום החגיגה יתחילו הוויכוחים
עשינו נכון? לא נכון ? ויתחילו לשאול שאלות קשות את ראשי העיריות.

אני רואה כבר את ידידי רץ ,מנער את ראשו מצד לצד ולא מבין על מה ולמה אני כותב ביקורת
על זיקוקי דינור בבריסל הרחוקה ומה זה קשור לספרו של אהוד דיסקין.
אז לידיעתך רץ, הכל מתחיל אצל הקודקודים.
מי שקובע בדברים קלים ככבדים הם הקודקודים, אבל מי שלוקח החלטות, בשביל הקודקוד, הוא גם ישא במחיר
במידה וההחלטה היתה שגויה.
אז עכשו לאחר שקבענו מי נושא בהחלטה ומי משלם בתכלס עליה , אפשר לעבור לביקורת על ספרו של דיסקין.

נתחיל בכמה תובנות שמעלה סיפור שירותו הצבאי של דיסקין.
דיסקין מתחיל לחייל השיריון אבל מבצע טירונות של חיר ( פלוגת חרמ״ש, בגדוד 82), לאחר פציעה באימון הוא מועבר לפלוגת המפקדה שמטרתה לצייד, להאכיל ולדאוג לחיילים ולציודם.
דיסקין נישבר ומבקש לעבור לשירות קרבי, בסיירת שיריון. הוא חייל מורעל ורוצה לעשות שרות מועיל למולדת.
אולם בזמן אימוני הסיירת ובמיוחד בזמן תרגילים, הוא לא מוכיח רמת משמעת גבוה, ומחמיץ מיגי פעם מסדרי המפקד. האם החייל דיסקין ראוי להמשיך בשרות בסיירת?
החייל דיסקין ומסמן למבדקי קצונה, אותם הוא עובר בהצלחה , אולם שום הבחור לא מקבל על עצמו להישמע לפקודות, יוצא לאפטרים בתל אביב ומאחר לחזור מהם בשעה היעודה.
קצין תורן עולה עליו, שואל אותו, אתה רוצה לצאת לקצינים? הוא משיב בכן החליטי והקצין מעדיף להחליק דף ולא לציין את איחוריו.
אז מה אתם חושבים? הוא מתאים לקצונה?
( עמ׳82-86).
דיסקין יוצא לקורס קציני אג״ם. אולם דיסקין איננו חייל מוסמך בכדי לצאת לקורס קצינים. חסר לו קורס מכי״ם בחרמ״ש למרות שמפקד המחלקה שלו מעביר אותו את הקורס על הנייר ומסמים אותו
בדרך זאת לצאת לקורס. ( עמ׳86)
חמור, חמור הדבר שחייל מתחמק ממילוי חובתו, שלא עומד בפקודות ואף גורם לשני קצינים בצה״ל לזייף עבורו מסמכים תוך מתן עדות שקר, והדבר לא ניגמר פה בזה.
אולם לא ארד לפרטים נוספים כי בהמשך יש דברים גרועים אף יותר.
תובנות:צה״ל שנות השישים, הרבה לפני מלחמת ששת הימים והנזקים שזאת תביא, כבר התקיימו בצה״ל הצעיר תופעות, המתאימות יותר לצבא מיליציוני , כמו זה של ג׳נראל וושינגטון בזמן מלחמת השחרור
האמריקנית. ( כבר אורי מלשטיין הזהיר על התכונות המתהוות בצה״ל ואשר מתאימות לא לצבא מקצועי של מדינה, אלא למליציה חמושה מהסוג של הפלמח בזמן הקמת המדינה).
בעמוד 89 כותב דיסקין בגילוי לב ״ קורס הקצינים לא היה קל עבורי, כי לא היה לי הידע הבסיסי של מפקד כיתה, ונושאים שהיו ברורים לצוערים אחרים לא היו נהירים לי. תעודת ההסמכה של מפקד כיתת חרמש שניתנה לי על ידי שליש הגדוד שלי בהוראות מפקד הגדוד, מבלי שעברתי את הקורס , לא תרמה דבר לידע שלי״.
בהמשך , פותח דיסקין את ליבו ואומר״למרות שנהניתי מחברת הצוערים בקורס, לא אהבתי את הקורס עצמו מהסיבה הפשוטה שבאופן כללי לא אהבתי קורסים (עמ׳ 90).
הוא ממשיך ומפרט את מעלליו בזמן הקורס ומחזק את הרושם הראשוני, שהאיש לא בנוי להיות קצין מקצועי, אשר מסכין עם פקודות ומבצע אותם
אז אני שואל: למה לכל הרוחות בחרת ללכת לקורס קצינים, וכיצד קרה שלא הודחת ממנו?
אולם סיפרו של דיסקין לא עוסק רק בדרכים שניתן לסובב את הצבא בשקר ובמריחה, אלא יש בו גם הרבה תובנות נכונות במיוחד בכל הנוגע למלחמת יום הכיפורים, שרק בשבילם שווה לקרוא ולרדת לסוף דעתו.

בסך הכל הספר קריא למדי. נתתי לו כוכב אחד ואינני ממליץ לקוראים להשקיע מאמץ בהשגת הספר. שיווי המשקל בין התובנות הראויות למחשבה שניה לעומת דברי הכזב והרכילות שלא ממש מקדמים את העלילה
נוטים חזק לצד השני. מצד שני לא הייתי דוחה את קריאתו מכוון שבכל זאת ניתן להפיק ממנו כמה דברים מעניינים עם הסקת מסקנות לעתיד ( אפילו בנוגע להשגת הסכם שלום באזור, וליחסים בין ישראל לשכנותיה.
הפרק שהכי אהבתי נגע ליחסי המחבר עם הרמטכל דדו ועם אלוף פיקוד דרום לשעבר גורודיש.
טוביה”

“לאחר שקראתי את ספרו השני של דיסקין 'זאב בודד בירושלים' ונהינתי מאד מקריאתו, חיפשתי ומצאתי את ספרו האוטוביוגרפי 'הן אפשר'. סיימתי את קריאתו בפחות מיממה, וזה אומר דרשני. דיסקין כתב ספר שהוא מעין אוטוביוגרפיה קלילה המשלבת בתוכה את כל מה שאפשר לבקש מהז'אנר - עדות ראשונה מזירות הקרב ששינו את ההיסטוריה של המדינה, הומור ירושלמי, מוסר השכל, והיכרות אינטימית עם המחבר, מניעיו וסיפור חייו המרתק. לדיסקין זכרון חד וברור ויכולת המחשה מצויינת שפועלת על הקורא כמכונת זמן השואבת את הקורא אל תוך התקופה את מי שרק מוכן להתמסר לקריאה. זהו עולם שונה מהיום בעל מערכת ערכים אחרת אבל הספר מגלה שאנשים הם אנשים, ודיסקין מתאר את הטיפוסים והדמויות הססגוניות שבהן בכישרון רב. הסיפורים מצחיקים, התובנות אמיתיות וכנות, ומסלול חייו הוא במובנים רבים פסיפס שלם של אירועים שעיצבו את המדינה בה אנו חיים כיום. לכן, לטעמי 'הן אפשר' הוא גם ספר היסטורי חוויתי שרצוי לקרוא אם מעוניינים לקבל זווית מוחשית ורגישה על הלך הרוח בארבעת העשורים הראשונים של המדינה. מומלץ!”