"ניפגש בּסַטָאף בשבע," התחילה נירית לסכם את השיחה, "כולם יהיו, אפילו מאיה ושוקי מגיעים מתל-אביב, ונעשה אחר כך פיקניק, תביאי משהו באמת," נועה אמרה, "טוב, נראה," ונירית צחקה, "מה נראה, נראה לך שנראה, צ'או," מילת פרידה שנועה תיעבה, אבל אמרה "צ'או" וניתקה. ובשבת בבוקר הם הגיעו ראשונים, כמובן, והיא כעסה על עופר שהכריח אותה לקום כל כך מוקדם, בפעם האלף הסבירה לו שאם קובעים בשבע הם לא ממש מתכוונים, והוא אמר, מתחיל להתעצבן כבר, "קובעים אז קובעים, אני לא מבין את זה," ובינתיים כבר הגיעו שאר הרוכבים.
האופניים היו תחביב חדש שלהם, אחרי שהשתחררו מהשירות של ילדיהם ומהשבתות של הררי-מדים-לגהץ, או שניצלים-בצידניות, או גם וגם. אמנם בהתחלה נועה נלחצה מהשקט, וישר נרשמה לחוג ציור במוזיאון ולכתיבה יוצרת בתמול שלשום, אבל די מהר נרגעה ועזבה את שניהם. במפת מסלולי האופניים היה כתוב שזה מסלול קל למשפחות, הם סיכמו שרק בהרי ירושלים יכול להיות מסלול כזה, עולים ועולים, בלי ירידות בכלל, ומגיעים בחזרה לנקודת ההתחלה, כמו המים שנשפכים בציור של אֶשֶׁר. אבל למען האמת, שבּת שלפני-אביב האירה להם את פניה, והרוח ציננה את הזיעה שנזלה מתחת לקסדות, ואפילו היו קצת רקפות וכלניות, אמנם נבולות כבר, שריד לפריחה המפוארת שראו בפעם הקודמת. בקפה-שאחרי החליפו חוויות על מסלולי הבדד שהמציאו לעצמם לבקרים הפנויים. נועה סיפרה על הסיבוב שלה, יורדת מהבית דרך עמק הצבאים למנזר המצלבה, "פעם אפילו היו שם צבאים, אבל בחודשים האחרונים לא ראיתי אותם." וליאורה אמרה, "לפחות תוכלי לספר לנכדים שאת עוד ראית שם יער עם עדר צבאים," ונועה, "ודובים יהלכו בו, מַזְתומרת."
ביום שישי היא אכן יצאה לרכב לבדה. זה היה יום נפלא, מלא שמש אבל לא חם מדי. היא חשבה שמזמן לא ראתה שמים בצבע כחול כל כך, ולקח לה זמן להבין שהסתכלה על השמים ושכחה להביט על הדרך, ושכנראה נתקלה במשהו, ושנפלה. היא הרגישה את טעם הדם בפה, משום מה לא נבהלה אפילו, מיששה את השיניים, נראה שהן במקום, והציצה מבעד לקסדה שעדיין הייתה כרוכה ברצועת הצוואר, עוד לא שמה לב שהיא כמעט נחנקת, וראתה רגליים. ראשונות הגיעו נעליים שחורות, לא מצוחצחות, מחוברות למכנסיים כחולים. גבר ואחריו אישה, אולי שוטרת ושוטר. "אל תזוזי, אנחנו ננסה להרים אותך," והיא כמעט צחקה, איזה תזוזי בראש שלהם.
הם תמכו בה מתחת לכתפיים והרימו אותה לאט, וכמעט מייד עצרה שם מין וספה כזו, אותיות ריצדו מולה בעיגולים עד שהסתדרו בשורה והיא יכלה לקרוא "זק"א". איש מזוקן, שנראה לה חרדי לגמרי, אבל עם בטלדרס שכבר לא ראתה שנים, בצווארון מורם - משהו לא הסתדר לה בהופעה הגנגסטרית הזו - החזיק את הסנטר שלה בלי להתבלבל, ואמר בקול שקט, מרגיע, "טוב, נקרא לאמבולנס וניקח אותך לשערי-צדק, חתיכת חתך סידרת לך כאן." אבל עוד לפני כן, כשרק ראתה אותו מתקרב, תייקה בראש גרביים בתוך המכנסיים, אולי חסיד, ואולי סתם מחזיק כך את המכנסיים ליתר ביטחון, כמו הדוור בכפר שהיה מהדק את שולי המכנסיים באטב, שלא ייתפסו באופניים. ועדיין כף ידו של הדוס הזה מזק"א אחזה בה, האצבעות שלו היו ארוכות ורכות וכף היד חמה, ונועה חשבה לעצמה, תעבוד על מישהו אחר, זה לא מביך אותך בכלל להחזיק סנטר של אישה זרה באמצע הבוקר, כבר כמעט צהריים בעצם, ואיפה אשתך עכשיו, מבשלת לך ולעשרת הילדים שלכם ארוחה לשבת, שתניח על הפתילייה. מעניין איך קוראים לו. היא החליטה שקוראים לו בנימין. כן, מה יש, טעמה את השם בפה מלא דם, רבי בנימין המציל. בינתיים עצרו שם עוד אנשים, חלק כדי להציע עזרה וחלק סתם כדי להסתכל. אני כנראה נראית די נורא, הבינה לפי המבטים שלהם, ובאמת, כשעופר, שהגיע כבר ישר למיון, אמר לה, "אל תסתכלי במראָה!" ובכל זאת לא התאפק ושלח לה תמונה לטלפון, ראתה שהפנים שלה היו עיסה של אספלט ודם ועדיין, משום מה, לא נבהלה.
בלילה חלמה על בנימין מזק"א, שריחף דרך החלון הסגור של בית החולים. היה לה מוזר לעשות שבת בבית חולים, מוזר אבל מצחיק. בשש וחצי בערב כבו כל האורות בחדר, אבל מייד היה שם אח שהתנדב, בלי שביקשו אפילו, להיות להן שבֶּעס-גוי, והדליק את האורות בחזרה. השכנה שלהן לחדר היטיבה על ראשה את כיסוי הראש, להבדיל ביניהן ובינה, אבל אפילו לא מחתה. ובחלום ראתה נועה את רבי בנימין גולש דרך החלון על אופנוע ונעצר ממש לידה, אוחז בה שוב בכף היד החמה ואומר, את יפה גם כך, וליבה ניתר. הוא אמר, תתלבשי, באתי לקחת אותך מפה, ונועה, מה קרה לך, מה עם אשתך והילדים, הפתילייה והמניין, ההבדלה והקידוש, מה יהיה עליהם, והוא אמר, חשבתי על זה, הכול היה טעות. מההתחלה. את לא זוכרת? מה זוכרת, אני לא מכירה אותך בכלל, נפגשנו רק היום. וכבר הגיעו דמדומי הבוקר ואור חיוור הסתנן מהחלון, והאחות, שהגיעה עם ערכת הלחץ-דם-מדחום-תרופות, פוגגה את שארית החלום אל תוכם.
בשבת הגיעה כל חבורת הרוכבים לביקור חולים, "ביקור חולים בשערי-צדק," צחקו, והתל-אביבים לא הבינו מה פה מצחיק, ורק ליאורה שלפה עוד ועוד סיפורי זוועות על ההוא שנפל ונהיה משותק מהחזה ומטה ועל ההיא שאיבדה את הזיכרון, ונירית אמרה לה, "טקט לא היה אף פעם הצד החזק שלך, יקירתי, תפסיקי כבר." ליאורה כרגיל נעלבה ולא דיברה אתם עד שכולם קמו ללכת, כשעברו עם העגלה הדוחה שעליה אוכל של בית חולים, שנועה סיימה את כולו בגבורה.
אבל ביום ראשון בנימין הגיע לשם באמת. בהתחלה סובבה את הראש לצד שני, מנסה להמשיך את החלום, שחשבה שהוא חלק ממנו, אבל אחר כך, עוד בעיניים חצי-עצומות, הבינה שזה לא חלום, באמת עמד ליד מיטתה עבדקן שהייתה לה הרגשה שכבר פגשה פעם, לא לפני יומיים אלא באיזה מקום וזמן אחרים, מסובב בידו במבוכה מגבעת וביד השנייה מיטיב את הכיפה השחורה שעל ראשו. מישהו אמר בשקט, "היא ישֵנה, אולי כדאי שתלך," והוא ענה, "זה בסדר, לכל זמן ועת לכל חפץ," ונועה נזכרה בקול הזה, המרגיע, שאמר לה שכנראה נצטרך פה אמבולנס, ומשהו מנבכי הזיכרון התחיל להתחבר לה. ובכל זאת, לא הייתה בטוחה עד שהסתובבה אליו, והבינה שזה באמת בני, שלא ראתה מיליון שנה אולי. אותו בני, עם קמטים ושיבה, אבל משהו מתחת לכל זה הציף אותה בזיכרונות. החובש ששירת איתה בגדוד, בסדיר, שיום אחד חזר בתשובה ואמרו עליו שהוא בישיבה בירושלים, "לא תאמינו, רק פסוקי תורה הוא מגלגל עכשיו". ואחר כך, מדי כמה שנים, מישהו היה אומר, "שמעתם על בֶּני, יש לו כבר חמישה ילדים," ואחר כך שבעה, ותשעה, בלי עין הרע, ונועה התגעגעה. פעם חשבה לנסוע לחפש אותו בישיבות, אבל היא אפילו לא ידעה איפה זה ה"ישיבות" האלה. גם כך, מן הסתם, נשכחה ממנו, יחד עם כל חייו הקודמים, ומדי פעם הייתה מתפלאת איך הם חיים באותה עיר כל השנים, אבל בעצם בשני עולמות שונים. אולי באחת ההפגנות עמדו אפילו משני עברי המתרס, מי יודע, הם כולם נראו לה אותו הדבר.
היא נזכרה בשיחות האחרונות שלהם במשטח הטנקים, לפני שנעלם לתמיד, כשעוד ניסתה לשכנע אותו שאת עצמו הוא מחפש, לא את אלוהים ולא בטיח, ושזה הפתרון הקל. ואיך הוא בכה פעם כשאמר לה, "בואי איתי, תראי שלא תצטערי," והיא ענתה לו, בביטחון של בת תשע-עשרה, שאת עצמה היא תחפש במקומות אחרים, לא אצל השחורים האלה. "עזוב אותי!" היא צעקה עליו אז, והוא עזב.
בהתחלה הוא עוד ניסה לשלב בין העולמות, לקום מוקדם כדי להספיק לשחרית בבית הכנסת של הגדוד, שעד אז לא ידעו שבכלל קיים, וציציות התחילו להשתלשל לו מתחת לחאקי. ופתאום נזכרה במרד שארגן, כששכנע את החברים שלו שהם צריכים פקיד פלוגתי ולא פקידה, זה סתם פיתוי מיותר, והיא כעסה, זה כל מה שאנחנו בשבילכם? פיתוי?! ואיך כולם הלכו אחריו כמו עדר והסכימו, וכמה מזמן כל זה היה. אחר כך כבר לא שמעה עליו יותר. לאט-לאט כולם השתחררו. בהתחלה היו נפגשים בחתונות, ואולי בבריתות הראשונות, אבל עם השנים הלכו הקשרים והתפוגגו, אפילו הפסיקו להיפגש באזכרות של יריב, שנשארו הדבק האחרון שהיה מכנס אותם פעם בשנה. עכשיו הבינה נועה שזה היה הוא, בני, שקיוותה לפגוש כשהייתה נוסעת פעם בשנה להורים של יריב בקיבוץ, קודם לבית הקברות שעל הגבעה ואחר כך - נבוכים ואשמים על זה שהם בחיים והוא לא, שהחיים שלהם נמשכים ושלו נעצרו מתחת לברוש - בחדר של הוריו, שתמיד היו מכינים יותר מדי סנדוויצ'ים קטנים, למִספר הבאים שהלך והתמעט, ועוגות שמרים שתיקחו לדרך, חבל לזרוק.
ועכשיו הסתובבה אליו במאמץ. אחרי כל השנים האלה הוא צריך לראות אותי עם כל התפרים, לא ככה חשבתי שניפגש, אבל בקול אמרה רק, "איך ידעת שאני כאן?" והוא ענה, "שכחת שאני שלחתי אותך, אפילו עם כל הדם זיהיתי אותך ישר." ובלי לשאול אם אפשר, לקח לעצמו כיסא והתיישב ליד המיטה, ממולל את הזקן, שרק עכשיו שמה לב שכבר האפיר כמעט כולו, ואמר, "כשתבריאי, אולי תבואי אלינו פעם לשבָּת," בכל זאת, כמו שניסה לשדל אותה לבוא איתו לפני שלושים שנה, והיא אמרה, כמו אז, "רק אם אתה תבוא אלינו קודם, תראה שלא תצטער." והוא שאל, "אז מה, בסוף התחתנת עם עופר," והיא אמרה, "אם תחכה עוד קצת, אולי אפילו תוכל לפגוש אותו," ואז הם לא ידעו יותר מה להגיד. פתאום שמה לב שנהיה בחדר שקט, שתי השותפות הנמיכו את קולן מאחורי הווילונות לשמוע עם מי היא מתאמצת לדבר שם, והציעה שילכו קצת להסתובב. בעמדת האחיות ישבו שתי נערות שסימסו. האמת היא שלנועה הייתה הרגשה שהן מסמסות אחת לשנייה, ומישהו שכנראה איבד את הסבלנות צעק, כמה זמן עוד נחכה, אמרו לנו שאחרי הביקור רופאים נוכל כבר לראות אותה, ואחת מהן הפריחה לעברו בלון מסטיק ואמרה, אדוני, זה לא תוכנית כבקשתך.
"כן, החיים הם לא תוכנית כבקשתך כנראה," חייך אליה בני, ושוב הרגישה את חום ידו כשהחזיק לה במרפק ליד פינת הישיבה למשפחות, "בואי, נעצור. בכלל לא ידעתי שאת בירושלים," הוא אמר, "הייתי בטוח שנשארת במשק." והיא צחקה, "זה אומר שעוד חשבת עליי אחר כך. תאר לך מה היה קורה אילו. הכול היה יכול להיות אחרת," והוא ענה, "כן, אני בטוח שהיית יכולה להיות רבנית מצוינת, אם רק היית רוצה." "ומה אתך, אתה מאושר?" והוא אמר, "אצלנו לא מדברים על דבר כזה, אושר. אני שמח בחלקי. יש כבר נכדים, ברוך השם, ופרנסה." ונועה חשבה שבעצם גם להם היו יכולים כבר להיות נכדים אם היו מתחילים בגיל עשרים, כמוהם, ואיך רצו כולם, ומי הגיע, ולאן.
"תגידי," הוא פתח, ואז כנראה התחרט, ובינתיים נכנסה לפינת הישיבה משפחה שלמה שהובילה לפניה ילד שישב בכיסא גלגלים ואחד, קטן יותר, שהרשו לו להסיע את עמוד האינפוזיה, ונועה הסתכלה על האימא שחייכה אליה מבעד לדמעות, וחשבה שיש צרות גדולות יותר מכמה תפרים בפָּנים. בני אמר, "רציתי לשאול אותך, לא חשוב." והיא אמרה, "זה חשוב. תגיד. הלא בשביל זה באת, לא?" והוא בלע ואמר, "מהשמים כנראה הפגישו אותנו ביום שישי, ואני חייב לדעת אם לפעמים-לפעמים את לא מתחרטת שלא באת איתי אז?" והיא אמרה, "לא נופלים עליי משום מקום אחרי חצי חיים, איזה מין דבר זה. אם זה חשוב לך לדעת, תבוא שוב," "אבל את יודעת שלא אבוא. גם עכשיו אף אחד לא יודע שאני כאן." והלך.
"קרוב משפחה?" שאלה אותה השכנה מהמיטה ליד, כשחזרה לחדר. אישה גבוהה ועצבנית שפתרה תשבצים כל הזמן, והייתה מציקה לנועה עם שאלות כמו אש בשלוש אותיות ובהמת עבודה בשתיים. נועה אהבה תשבצי היגיון ורצתה להגיד לה, תני לי ובשתי שניות אני פותרת לך את התשבץ. תעזבי אותי כבר עם ההגדרות הצפויות האלה. הנה, אחת קשה בשבילך: ילד רע בשלוש אותיות. וענתה בעצמה, בני.