“הרבה לפני שהחל קמפיין ההטרדות המיניות METOO#
אישה אמיצה מאוד בשם אודליה כרמון, זו שכונתה "א' ממשרד התחבורה", החליטה להגיש תלונה על כך שהוטרדה מינית ע"י הנשיא, משה קצב.
הצורך להתלונן עלה כחמש עשרה שנים לאחר תקיפתה, כשצפתה בטלוויזיה, וגילתה שנשיא המדינה, משה קצב,
מאשים בסחיטה עובדת, שאיימה להתלונן שתקף אותה מינית, הלוא היא: אורלי רביבו - א` מבית הנשיא.
הרצון לעמוד לצד, מי שראתה כצד החלש והצודק בפרשה, הוא שגרם לה לזנק מהכורסה, ולספר את הכול.
עדותה הובילה את המהלך שאת סופו כולם כבר יודעים,
נעשה כאן צדק פואטי, והנשיא קיבל בסוף 'ז'... שנים בכלא.

על פניו נדמה, שהספר עוסק בפרשה שארעה בשנת 2006, בה נחשפה פרשת קצב.
שבתחילה נודעה כנסיון סחיטה באיומים - עליו התלונן הנשיא קצב בפני היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז.
אך עיקרו של הספר,דווקא, אינו עוסק בה.
כרמון אינה מקדישה לסיפור עצמו מקום נרחב בספרה, אלא משלמת מס השפתיים לקוראים הסקרנים.
אודליה כרמון, שהיא בראש ובראשונה אשת תקשורת ממולחת, מבינה, שהבלטת הפרשה - היא זו שתמכור את הספר.
עיקר סיפרה הוא תיאור תפקידיה השונים הנוגעים להסברה הישראלית בעולם.
בספרה חולקת כרמון פרטים מתקופת עבודתה עם שגריר ישראל באו"ם, בנימין נתניהו,
שם היא ממתארת את ההרגלים השונים שלו, שנבטו בו כבר אז, ועם השנים התקבעו ונתנו אותותיהם על סביבות עבודתו השונות.
א"כ כדוברת שלו במהלך ריצתו לכנסת,
דוברת שר התחבורה, משה קצב, בשנים 1989-1992.
דוברת שר החוץ דוד לוי (לו שמורות המילים החמות ביותר בספרה) בשנים 1999-2000
חברת צוות החווה של אריאל שרון בזמן התמודדותו על ראשות הממשלה בשנים 2000-2001.
בשנת 2005 עבדה כיועצת אסטרטגית של עוזי לנדאו וליוותה אותו גם בהתמודדות מול בנימיין נתניהו על ראשות הליכוד.
ובשנת 2006 חזרה לעבוד אצל נתניהו, אך תפקידה מעולם לא הוגדר בצורה מסודרת.

אפשר להתייחס לספרה של כרמון בשני היבטים; ספרותי ורכילותי.
מן ההיבט הספרותי - לא מדובר ביצירה בעלת ערך ספרותי רב, נדמה שכרמון עצמה אינה מכוונת לכך.
כרמון היא אשת ספר, אך יותר מכך היא אשת תקשורת חדה ומחושבת.
ספרה, שנכתב לקהל הרחב, הוא תמהיל מוקפד, המכיל סיפור חיים אישי, רכילות פוליטית ומאבק, שבסופו הצדק מנצח.
הוא כתוב בשפה קולחת ושווה לכל נפש.
כל מי שיבחר לקרוא אותו, מסיבותיו הוא, קרוב לוודאי שיבוא על סיפוקו.”

“ספר מרתק על אשת מקצוע משכילה, אינטלגנטית וחזקה. אשה שבטוחה בעצמה וידעה להתברג היטב בפוליטיקה הישראלית.
אשה שראתה דברים שמעטים עדים להם ופשוט שיחקה את המשחק.
כשעבדה עם קצב כאשת תקשורת בהיותו שר התחבורה הוטרדה מינית, כשעדיין לא היה המינוח הזה "הטרדה מינית" וכשהיא דחתה אותו מעליה, החרים אותה ביחד עם כל צוות המשרד. למרות היותה כאמור אשה חזקה הפנימה ושתקה. לקח לה 15 שנים להתלונן בעקבות פרשה מאוחרת של אותו קצב כנשיא מדינת ישראל ועוד 5 שנים לחשוף את שמה המלא. עשרים שנים של הסתרה ובושה. העוצמה של האשה הזו נעלמה ביום שהותקפה כשהוא חשף את אברו בפניה. אשה חזקה שכמותה נחלשה רגשית ומנטלית. במשפט נגדו עשו לה רצח אופי.
לפני כחודשיים הייתי בהרצאה שלה, והיה לי עצוב להיווכח שלמרות היותה אשה חזקה ומצליחה המסר שלה היה שאם את מתלוננת כדאי לך לחשוב טוב טוב על ההיבטים הכלכליים, הרגשיים והמנטליים. כלומר, אם אין לך גב כלכלי חזק תבלעי ותשבי בשקט.
עצוב לשמוע שבחברה שלנו קורבנות לאחר שמתלוננות קשה להן לחזור למעגל העבודה, קשה להן למצוא זוגיות ובכלל הקושי מלווה אותן שנים רבות.”

“סיפורה המרתק של אודליה כרמון, הידועה בתור א' ממשרד התחבורה, שהעידה נגד משה קצב, למרות שחלה התיישנות על ההטרדות המיניות שהיא נאלצה לעבור בתקופה שעבדה איתו.
למרות שאני סולדת מפוליטיקה, ולא מבינה ולא מתעניינת בנושא, הספר הזה פשוט מעניין וקולח, וחושף את אישיותם המורכבת של פוליטיקאים ואת החיים מאחורי הקלעים.
אודליה ראויה להערכה בזכות נחישותה ומסירותה לעבודה, החוזק הנפשי שלה, האינטיליגנציה השכלית הגבוהה ובעיקר האינטיליגנציה הרגשית שבה.
היא עבדה לא רק עם קצב, אלא גם עם ביבי במשך תקופה ארוכה, דוד לוי (אותו העריכה מכולם) ואריאל שרון.”

“כספר על פרשת קצב הוא לא מחדש כלום וממעט בפרטים. רוב הפרטים שמופיעים בספר אלה דברים שכבר שמענו או קראנו עליהם וכרמון לא מחדשת הרבה על מעללי הנשיא לשעבר.
כספר ביוגרפי על הפוליטיקה הישראלית הוא ספר נהדר. מאפשר הצצה מעניינת לפוליטיקה הישראלית של סוף המאה הקודמת מעיניה של דוברת קרובה לכמה מהפוליטיקאים הבולטים של העשורים האחרונים. תחילת ואמצע הספר מרתקים, הסוף מתאמץ מדי לגעת בפרשה שכבר דובר ונכתב עליה הכל, ואני יודעת שעל זה אמור להיות הספר, או לפחות הבאזז סביבו, אבל נהנתי ממנו הרבה יותר כחור הצצה לפוליטיקה הישראלית ופחות כמסמך תיעוד לפרשת קצב.
מומלץ לקריאה בלי ציפיות גבוהות לחשיפה חדשה על פרשת קצב.”