“התחלתי לקרוא את הספר כאדם-x,וסיימתי כאדם-y:-אחר,מטולטל וחש הערצה וכבוד רב אל בני הדור הראשון לעליה מארצות צפון-אפריקה וארצות האסלאם, לפועלם ולהתמודדותם כ"מתיישבים חדשים" במושבי הארץ בשנות ה-50 .

אני -אישית גדלתי בעיר הגדולה -ת"א ,לא חשתי במחסור או בעוני כלשהו כילדה ,הייתה לי ילדות קסומה ותמימה .בדיעבד בעין בוגרת אני יודעת למצוא את האי -שוויון המעמדי הכלכלי,העדתי של תנאי הסביבה שלי למול שאר החברה הישראלית שאליה גדלתי ואת הקשיים שהתמודדו הורי למולם. .

ככל שקראתי בספר לא הצלחתי למנוע בעדי את המחשבות וההשוואה לתנאי החיים של הורי ושלי בת"א ,בהשוואה אליהם -לעולים במושבים וילדיהם .מה היו הזדמנויות שלי לרכוש השכלה ומעמד כלכלי ביחס אליהם.

נושא הספר -מתמקד על ההתיישבות המושבית {והמושבית בלבד -אני מדגישה} של יהודי צפון-אפריקה וארצות האסלאם: פרס,עירק,כורדיסטאן,ותימן בשנות ה-50 של המאה הקודמת.

יחודו של הספר בכך שכל תוכנו הנו אוסף של ראיונות אישיים עם אותם עולים -מתיישבים -גברים ונשים ומתוך כך פריסת זווית- ראייתם ותחושותיהם על אותם זמנים,ושל הדור השני-הביניים - שבאו לארץ כילדים קטנים מאוד או שנולדו בארץ.

זה אינו ספר או אוסף מאמרים אקדמאיים או סוציולגיים של "אנשים מבחוץ "שכותבים על ואודות מגזר/עדה האחר/ת ,אלא ספר שאני מסווגת אותו כחומר גולמי ולא מעובד -אותנטי ללא הסקת מסקנות או תובנות של המחבר .כך שאלה מתגבשים בקורא תוך כדי קריאה עצמה ,וזהו התהליך המטלטל והנפלא שקרה לי ואני רוצה לכתוב פה עליו .

במהלך 1949 מנתה העליה מארצות האסלאם כ-120.000 איש שהתפזרו בערים ובמושבים .ארבעה חבלים גאוגרפיים ישוביים מחולקים בספר ולכל חבל אני התייחס ואכתוב את תחושתיי,כיוון ותתפלאו יש שוני והבדלים בהתאקלמות על כל מגזריה למרות שהמוצא העדתי/הארצי חד-הוא .

-מושבי חבל התענך {צפון}:הוקמו במהלך 56--1954:
גדיש,ברק,דבורה,ניר-יפה,אביטל,מטב,ומגן-שאול. מבני-הדור הראשון:13 מרואיינים,8 גברים,5 -נשים. ו-חמישה מבני דור הביניים. ארץ מוצא: כורדיסטאן,תונסיה,מרוקו- מהרי -האטלס ומהערים הגדולות: מרקש, קזבלנקה,ופיוליוטה .

את היהודים הכפריים יוצאי הרי האטלס ומכורדיסטאן שלחה המדינה להקים "ישובים כפריים" מתוך הנחה שעברם ההתיישבותי ישמש "מעין תעודת ביטוח להקלת הקליטה ולהתאמה לחיי הכפר ועבודה חקלאית".במציאות הנוסחה לא עבדה. העולים הובאו לחבל שומם ועברו את כל תהליך הקליטה :אוהל, פחון, דירה של שני חדרים ,ללא תשתית מים,חשמל. העבודות ה"חקלאיות" היו בתחילה עבודות דחק עבור קק"ל-"קח טוריה ,קח קילשון ותתחילו לנכש את האדמה". אין כלים חקלאיים ,המדריכים הגיעו בשלב יותר מאוחר,והחקלאות התפתחה בהתאם. מי שיכל נטש את הכפרים הללו .
מהקבוצה הזאת של דור המייסדים הופנתה ומופנית אצבע מאשימה בראיונות הללו -כנגד המוסדות המיישבים והממסד במדינה על מצבם הכלכלי.

מהזווית -ההשכלתית-בהכללה מציאותית,הקבוצה הזאת הייתה אנאלפביתית שרובה הצליחו אח"כ ללמוד קרוא וכתוב ע"י מורות חיילות .
הקבוצה האחרת בחבל זה אשר באו מהערים במרוקו,חלקם הצליח להקים מושבים מצליחים,חלקם התמקד בתחום החינוך בהקמת בית -הספר אינטגרטיבי שבו קלטו את ילדי העולים עם ילדי- התיישבות הוותיקה של מושבי עמק יזרעאל.
הנתון הזה של המודעות, היכולת והאפשרות להעניק חינוך לדור השני הייתה לו משמעות גדולה בהפיכתו המזורזת בתהליך הישראליזציה. ההורים בני הדור הראשון היו מודעים ברובם לחשיבותה של הקניית השכלה כולל אונ'.

במערכות היחסים ביו אבות ובנים בין שני הדורות הללו מתבלטים הערכים: כיבוד -ההורים,אהבת -ירושלים, קיום החגים ומסורת התפילות,המנגינות והמאכלים. אם כי אין הכלה פאנטית. מי שרוצה שיסע שבת או יעשן בשבת אבל לא בבית ההורים.

זעקה המחאה בקרב "דור הכפריים"-מהרי האטלס וכורדיסטאן, נאמרת ומובחנת על ידם בכך- שהתנהלות המוסדות הרגה אותם פיזית, נפשית וחומרית על רקע ההתנהגות- ההפליה מול הקיבוצים :בטיוב האדמה ,קניית ושיווק התוצרת החקלאית. המוסדות: ארגון המושבים,תנועת המושבים והסוכנות .בסופו של יום או תקופה הם הפכו להיות מזוהים כחלק מממסד המפא"ינקי ומתוך כך נקשרו זיכרונות העוולות והקיפוח .

במהלך קריאת הראיונים נחשפתי לעובדה:-כי לנטייה של בני הדור הראשון להיות מזוהה פוליטית ימינה מוסבר גם על רקע הסבל שסבלו מהערבים בארצות מוצאם והשנאה הזאת הושרשה גם לבני הדור השני.

התובנה שלי מהתפלגות של מושבי חבל -תענך מבחינת כלכלית ,מעמדית ופוליטית הנה -"בסופו של יום" אין מה להתפלא שעל רקע קשיים וזיכרונות מרים של ההורים מתהליך התיישבותם בארץ ושנאת ערבים מארצות מוצאם- מניבים זיהוי פוליטי- ימני לא רק בקרב בני הדור -הראשון אלא שהושרש לדור השני שהגיע לכאן צעיר או נולד פה וכן גם לדור השלישי.

-מושבי חבל "צפון הנגב"-הוקמו במהלך 1953:ברוש., תדהר ,ותאשור. 5 -בני הדור הראשון :3 גברים ,2-נשים .ארץ מוצא: מרוקו- הרי- האטלס .8 בני הדור השני ,5 גברים ו-3 נשים ,ארץ מוצא :מרוקו, תוניס ועירק.

מוסדות המדינה -שלחו את העולים לחבל ארץ זה משתי סיבות: האחת-הסיבה הביטחונית -המשך ההגנה ועיבוי -ישובים שבהם עובר קו המים ,וחסימת הגבול הפרוץ מול מצרים לאורך רצועת עזה. השניה- קיום המודל הציוני כהתיישבות חקלאית כדי לתת מענה לאספקת מזון טרי ברמה הארצית.
העולים נשלחו לכאן מתוך כפייה, אם כי חלקם ראה בכך אפשרות לפתרון לעזיבת מחנות -העולים ולתקווה שגורלם ומצבם ישתפר. התכניות של הממסד לא הביאו בחשבון לא את מצוקותיהם האישיות ולא את נטיות הלב הסובייקטיביות של העולים הללו.

המצוקה במהלך ההשתרשות במושבים האלה הייתה גדולה וכואבת בהרבה ביחסיות להתיישבות בתענך. פה בנגב נוספה ההתמודדות עם המסתננים והפחד מהם ביומיום לקשיים הקיומיים הנוראיים שהתבטאו: ברעב,בקור,בבדידות חברתית ,בריחוק מהעיר.

הדבר שהכי בלט והחריד אותי היו עדויות הדור -השני. שלנוכח המצוקה החומרית הילדים לא הלכו ללמוד בתחילה ובהמשך גם אם למדו הרי שחלק גדול מיומם/לילם היה בעזרה בעבודות החקלאיות להורים החל בשדות וכלה בלולים .
מה המשמעות לכך? שהילדים אלו {שהנם צאצאים לדור ההורים האנאלפביתי},החלו את מסע חייהם כבר מלכתחילה בעיוות ובפיגור.

אם אני כילדת העיר הגדולה ומאותו דור ומאותם עשורים-המדינה סיפקה לי ולשכמותי ,לפחות אפשרות ללמוד באופן נורמלי,
ולעומתם המדינה לא התייחסה לדור הילדים הזה בחבל צפון- הנגב כקבוצה שצריך להשקיע בה מוסדית וחינוכית. ילדותם נחצתה בין לימודים לעבודת -כפיים קשה במשקים מכאן שברורה התוצאה בסוף התהליך הזה .
התובנה החדשה הזאת שהתגבשה בי לנוכח קריאת החלק הזה בספר טלטלה וזיעזעה אותי,ומובילה אותי ביתר שאת לאבחן כי מבחינה חברתית וכלכלית נוצרה שוב הבנייה היסטורית פוליטית ועדתית -מזרחית שתושבי החבל הזה מזהים עצמם כימניים מול הממסד,אבל הפעם מדרום -הארץ.

במבט לאחור רואים בני שני הדורות את מפעל התיישבותם כמפעל של הצלחה ברמה האישית וברמה הלאומית ,אם כי הם זוקפים הרבה לזכותם כאינדיבידואליים ולא בזכות עזרת המדינה,מביניהם: מושב- תאשור נחשב כמשגשג והמצליח מבין השלושה בחבל.

גם פה אפשר לאבחן כי מנהגי המסורת,החגים, כבוד -ההורים,ומידת ההזדהות הדתית הנה דומה לאלו שבחבל התענך: סובלני ומסורתי יותר מדתי וימני מבחינה פוליטית.

-מושבי-חבל"ההר -פרוזדור -ירושלים":אורה,ישעי,עמינדב, נחם,טל-שחר,תרום,מסילת-ציון,גבעת יערים,תעוז,נס-הרים, אבן-ספיר וירושלים.9 -בני הדור הראשון:6 -נשים,3-גברים ארצות המוצא: תימן ותוניס.7- בני הדור השני שנולדו בארץ: 2 נשים,5-גברים,הוריהם מתימן וקוצ'ין{הודו}.
18 בני דור הביניים שעלו כילדים:3 -נשים,15 -גברים,ארצות מוצא: תימן,כורדיסטאן,קוצ'ין,פרס ומרוקו.

מוסדות המדינה ניתבו את דור הראשון לחבל השומם הזה משתי סיבות: האחת -הביטחונית,מול הגבול הירדני/ירושלים ,
והשנייה -במציאת פתרון כלכלי,התיישבותי לעולים החדשים. להבדיל מהחבלים הקודמים ההתיישבות פה התבססה בתחילה על כפרי עבודה,דהיינו- שמבחינת המדינה- העולים הללו תפקידם היה להכשיר את הקרקע אבל לא להיות בעליהם. בבוא היום כאשר המדינה ניסתה להעבירם לכפרי -עבודה אחרים חלק מהמתיישבים /העולים התמרדו-ונטשו ,וחלקם דרש את זכיותיהם כמתיישבים .
השוני באוכלוסיה - התיישבותית הזאת נובעת מארץ המוצא. התימנים נחשבו ונחשבים היסטורית- כדור חרוץ,עקשן, שדבק באדמה מתוך הרגשת יישוב ארץ-ישראל,לא הציונות. כמו כן אנשים תמימים ויודעים קרוא וכתוב. ובדומה שאר העולים מהעדות השונות ,אם כי תופעת האנאלפביתיות שבקרב בני הדור הראשון הייתה קיימת אבל בהשוואה לעדות אחרות בחבלים האחרים -הייתה פחותה בהרבה.

בראיונות של מתיישבי החבל הזה שוב חוזרים הזיכרונות על הקשיים בהשתרשות למקום ללא תשתית של בתים,מים,חשמל ואמצעים חקלאיים. עולים מעדות שונות באו ונטשו .
שימור הזהות העדתית נשמרה לאורך שני הדורות ואף יותר,.
אם כי יוצאי- הדופן הייתה העדה הכורדית שבני הדור הראשון ניסה להסתיר את זהותו בבחינת:["אני כורדי?"},אולם בקרב הדור -השני והשלישי מתקיימת גאווה עדתית שמתבטאת בדגש למנהגי -המסורת והחגים ,למאכלים,לחגיגות -המשפחתיות והמוסיקה הכורדית.

מבחינת מידת שימור הזהות הדתית -הרי שבני הדור השני רואים עצמם מסורתיים יותר מדתיים,סובלניים ופתוחים,וימניים בזהותם הפוליטית .

אני אבחנתי כי למרות הקשיים המרובים ידעו בני הדור- הראשון בחבל הזה להפנים את חשיבות הקניית הלימודים לדור הבא ,דבר שתרם לתהליך הישראליזאציה המהיר של אותם הילדים. אם כי בהמשך לא הייתה קפיצת מדרגה גדולה במעמד הכלכלי/החברתי לגביהם. רוב האנשים נמצאים בתפקידים
מאנשי -ציבור לבין נהגים - וחקלאים.

הזיכרון הכאוב ביותר בקרב בני העדה התימנית שעברה תודעתית לשני דורות- הם בדבר היעלמותם של ילדיהם .מה שכולנו מכירים כ"פרשת ילדי תימן ".הפרשה הזאת המיוחסת לפעילות הממסד והמדינה תרמה רבות להטיה פוליטית ימינה של בני העדה הללו,אבל לא רק בני העדה התימנית ,שאר בני- העדות בחבל הזה ברובם מזהים את קשייהם בתהליך התיישבותם לממסד המפא"ינקי .שוב מצאתי תהליך הבנייה היסטורית -פוליטית ימינה לבני הדור הראשון ,השני ואולי השלישי .

חבל הישוב האחרון- מושבי "הגליל המערבי":עמקה,שומרה, עין-יעקב, אלקוש,ושתולה.3 -נשים מבני- הדור הראשון,ארץ מוצא -תימן.2 -גברים בני- הדור השני,ארץ מוצא- מרוקו ואירן.4-בני דור -הביניים,ארץ מוצא: אירן כורדיסטאן ותימן.
מוסדות המדינה שלחו את העולים למקומות הללו מסיבה ביטחונית,לשמור על קמת רצף יישובי לאורך גבול הלבנוני,והשני -להתיישב בבתי -הכפריים הערביים שננטשו ובכך למנוע מהפליטים אפשרות חזרה. הרגשתם הייתה שהם הופנו להתיישב ע"י המדינה כחיילים -אולם בזכויות של אזרחים.

ושוב חוזרת גם כאן אותה דינמיקה של התייחסות מוסדות המדינה אל העולים .בהתיישבות הזאת בלט תהליך "עוקרים -נוטעים ועוקרים" מבחינת -גידולי חקלאות בנוסף לגלי הנטישה וההתיישבות המחודשים בכל פעם.

הריחוק הגאוגרפי של המושבים בחבל הזה ממקום ישוב עירוני מרכזי מפותח השפיע במשך עשרות בשנים בכך: המסורת, המנהגים ושימור הגאווה העדתית נשתמרו יותר בהשוואה לחבלי ההתיישבות האחרים. הייתה הסתגרות פנימית .

נושא החינוך היה במודע ,ובני- הדור -השני והביניים הצליח להשתלב במוסדות הלימוד ולהקנות הרגלי למידה סבירים ביחס למרכז הארץ.

בין המושבים לקיבוצים /המושבים שנוסדו לפני ותוך כדי הקמת המדינה ,היה ניכור גדול ביניהם ,אלו האחרונים זוהו כחלק מהממסד שלטון של מפא"י .

מכל הנסיבות שלעיל שוב התגבש תהליך ההבנייה ההיסטורית של ההזדהות הפוליטית ימינה עם הזהות העדתית - המזרחית,והפעם בצפון ארץ.

הנשים מבנות - הדור הראשון- בכל ארבעת חבלי הישובים שנסקרו -הייתה אנאלפביתית. הן היו עובדות בשדה ובגידולים החקלאיים לצד בעליהן באותם תנאים קשים,וזאת בנוסף לתפקידן בכלכלת -הבית ובגידול -הילדים. בקרב דור -הנשים הזה השתמרו היטב מנהגי- המסורת והמאכלים כחלק בלתי נפרד מהזהות העדתית. בבנות דור- ההמשך -חלקן אפשר למצוא כמי שהצליחו ללמוד עד עממי או הלאה ובמקרים בודדים -מעבר. ויש את החלק השני שעדיין נשארו כמעט אנאלפביתיות מכורח היותן עזר בגידול אחיהם וכלכלת הבית. בנות הדור הזה לא התרחקו גאוגרפית ממקום יישובי ההורים,הן התחתנו ובנו את משפחותיהן קרוב ,גם מנטלית וגם גאוגרפית.

בני- הדור השלישי -הם מזהים עצמם כישראלים לכל דבר ,אם כי ההורים עושים הכל מבחינה עזרה כלכלית וכספית.
וממה הדחף הזה נובע אצל בני הדור -השני לילדיו? -הם רוצים עדיין לשמר את הקרבה של איחוד התא המשפחתי המורחב על כל משמעויותיו,כי האלטרנטיבה האחרת-להתגורר בישובים מרוחקים יותר -הנה קשה ובלתי נסבלת מבחינתם ,התהלך הזה ניכר יותר בחבל ההתיישבות של הגליל המערבי -הצפוני.


לקרוא את הראיונות מבחינתי ,במיוחד של בני -הדור הראשון ,ולהפנים, שכנגד כל הסיכויים הם הצליחו להיאחז באדמה ובמסגרת המושבית,כשמוסדות -המדינה נמצאים ברקע חייהם וברוב המקרים באופן השלילי-אני חשה כבוד והערכה אליהם. בעיני הם דור היסטורי-חלוצי בשווה לעליות מלפני קום המדינה .

לבני הדור -ההמשך אשר לרובו לא ניתנו האמצעים ,הכלים , וההזדמניות לרכוש השכלה באופן הנורמלי,ונמנעה מהם חווית ילדותם -גם להם נתונה מלוא הערכתי. הדור הזה הצליח למרות הקשיים היומיומיים להיות מזוהה כאזרחים ישראליים לכל דבר ועניין.

מחבר הספר הנו היסטוריון של א"י ,חבר קיבוץ מגל, עמית מחקר ביד -טבנקין שם ניהל את מכון המזרח לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאסלאם .הספר יצא -בהוצאת יד-טבנקין .

עטיפת הספר הנה יפיפייה ומזהה היטב את הרוח ותוכן הספר. עד כמה שהצלחתי לברר פרטים -האישה בתמונה ,כנראה מהעדה הכורדית או העירקית גוחנת על הפרימוס שעליו היא מבשלת ושהיה נפוץ בעיקר בירדן ובעירק .הפח שעליו היא מנופפת עשוי כנראה כמו הפחים שמהם היו עשויים הצריפים של העולים החדשים בשנות החמישים. יש שהיו לוקחים פח שכזה ועושים אותו מעט קעור,היו מניחים על הפרימוס ועליו היו יוצקים בצק מעט דליל לאפיית פיתות מהירות, או לחוח אצל התימנים. מצד ימין בתמונה- יש שק מלא עד מחציתו בסוג כלשהו של קטניות יבשות לקליית תבלינים ובעיקר גרעינים בוטנים (עם קליפה),קטניות כמו פול יבש וכדומה. האישה הייתה צריכה להיות בתנועה מתמדת עם הכף ולערבב כל הזמן כדי שמצד אחד תהייה קלייה אחידה ,ומצד שני -הדברים לא ייחרכו.{ותודה ל-א.ב.ש. -על ההסבר לגבי העטיפה}.

מבחינתי עברתי חוויה אישית מכוננת בתהליך קריאת הספר:

-בהתוודעות לנסיבות התגבשות התהליך הסוציולוגי העדתי-מזרחי עם הצד הפוליטי הימני,אותה זרע שלטון מפא"י/העבודה על כל מוסדותיו בשילוב שנאת הערבים בארצות מוצאם -והשפעתו בקרב בני- הדור הראשון ,השני ובחלק מהדור השלישי -עד ימינו אלו.

-ולתהליך ההתגבשות הנסיבתי: הכלכלי -החברתי עם הזיהוי העדתי-מזרחי בכל מה שקשור להתיישבות המושבית של העולים מארצות האסלאם .”

“‏קולם של אלו שקולם לא נשמע (התפרסם במקור בכתב העת 'קתדרה')

מעשה רב עשה עזריאל קמון. הוא הביא את קולם של המוכפפים (subalterns). אם הסיפור ההיסטורי הוא לעיתים קרובות סיפורם של קובעי המדיניות, סיפורם של מחוללי האירועים, הרי אלה שהיו באירועים חיילים פשוטים, אלו שהמדיניות התבצעה בעזרתם ויש אומרים על גבם, כמעט ולא זוכים שקולם ישמע.
על תנופת ההתיישבות האדירה שפקדה את המדינה בראשית שנות החמישים נכתב לא מעט. נכתב גם על משקלם של עולי ארצות האיסלם במפעל זה. במהלך 66 השנים הראשונות של חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל (1882-1948), הוקמו בארץ כ-300 ישובים יהודים. לאחר הקמת המדינה הוקם אותו מספר ישובים בשלוש שנים. כ-50 ישובים ב-1948 בעיצומה של מלחמת העצמאות, 135 ישובים ב-1949, ו-115 ישובים ב-1950. שני שליש מתוך הישובים אוכלסו על ידי עולים חדשים, 64% מהם היו מקרב העולים מארצות אסיה ואפריקה.
אולם למרות שהנושא זכה להתייחסות במחקר ההיסטורי והגיאוגרפי, לרוב סופר סיפורם של מעצבי המדיניות, מדריכי המושבים ואנשי הקליטה. עמדותיהם ותחושותיהם של המתיישבים נותרו, בדרך כלל, בצל. הם מיעטו לכתוב יומנים או מכתבים, ואלו שכן נכתבו, כמעט ולא הגיעו לידיהם של החוקרים. קמון מביא לנו בספר חבלי בראשית את סיפורם. את קולם של אלו שעוד לא השמיעו את קולם. הדבר נעשה באמצעות ראיונות שנערכו איתם עשרות שנים לאחר העלייה וההגעה למושבים בהם הם גרים עד היום.
במהלך כמה שנים ערך קמון (בדרך כלל עם שותפים אחרים) עשרות ראיונות עם חברי מושבים באזורים שונים בארץ שהם או הוריהם עלו מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה (וכן עולים מקוצ'ין). הוא הוסיף לכך כמה ראיונות שערכה עמותת אעלה בתמר במושבי התימנים בפרוזדור ירושלים.
הספר עוסק בהתיישבות של עולי ארצות האיסלם בארבע אזורים בארץ: חבל תענך, צפון הנגב, פרוזדור ירושלים והגליל המערבי. האזורים הפריפריאלים של ישראל לפני 1967. עיקרו של הספר הוא אותם ראיונות המובאים בשפתם של הדוברים בסגנונם ובשטף דיבורם. לטקסט הזה נוסף מבוא קצר של קמון, מבוא שמתייחס לרקע ההיסטורי ובקצרה גם לסוגיה טעונה – מה הייתה מידת הבחירה של עולי ארצות האיסלם בהתיישבות מושבית. הטענה לא זוכה לדיון רחב ומעמיק לו היא ראויה. טענה נוספת המופיע בקצרה היא היותם של המושבים סוג של מוצב צבאי לא פחות מאשר כפר חקלאי. בנוסף מופיע בספר מאמר של נעמה חדד קדם, שותפתו של קמון לראיונות בפרוזדור ירושלים, בדבר מקומם של נשים בהתיישבות המושבית כפי שעולה מהראיונות. מאמר זה הינו החלק האקדמי ביותר בספר. חדד-קדם מביאה תימוכין לטענותיה ממחקרים אחרים ומציגה את הנשים במושבים כמודל של יזמות כלכלית וכושר הסתגלות לשינויים.
הספר מחולק לארבעה שערים על בסיס האזורים השונים. בהקדמה לכל שער ישנה סקירה קצרה על תולדות ההתיישבות המושבית במקום. בהמשך יש פרטים על המרואיינים. חלוקה של המראיינים לפי מגדר ולפי דור (בני הדור הראשון שעלו לארץ כמבוגרים ובני הדור השני שעלו כילדים או נולדו בארץ). כמו כן קיימת חלוקה לפי המושבים השונים. בהמשך יש פירוט של כמה שורות על כל מרואיין הכולל רקע ביוגרפי ותמצות הנושאים המרכזיים שעלו בראיון עמו. חלק לא מבוטל מהמרואיינים הם אנשים שהיו לימים בעלי תפקידים בכירים – מזכירי מושבים, ראשי מועצות ואף חברי כנסת.
בתוך השערים פנימה החלוקה היא על בסיס תימתי – נושאים שונים. בכל נושא מובאים דבריהם של המרואיינים השונים. כלומר נעשתה כאן עבודת עריכה חשובה שמאפשרת למי שמעונין בנושא מסוים לשמוע כמה מהמרואיינים עוסקים בו. חבל שההפרדה הגיאוגרפית (לשערים) לא מאפשרת לשמוע את כל המרואיינים שדנים באותו נושא. זאת מאחר שמרבית הנושאים חוזרים על עצמם בשערים השונים – חוווית העלייה, חווית ההגעה למושב, ההיאחזות ולעיתים הנטישה, המצב הבטחוני, על זהות מזרחית ועל זהות דתית. כך, מי שרוצה לקרוא את כל העדויות על חווית העלייה למשל צריך לדפדף לכל אחד מהשערים. מצד שני, הריכוז הגיאוגרפי יכול אולי לשמש את מי שירצה בעתיד לכתוב היסטוריה מקומית – ענף שעדיין לא זכה להתפתחות של ממש בישראל. לעיתים, מופיעים קטעים ארוכים מאד מראיון יחיד והדבר לא תמיד תואם את הכותרת של הנושא המדובר. כך למשל תחת הכותרת התיישבות ואחיזה, שעוסקת בימיו הראשונים של המושב, יכולה אחת המראיינות לספר על נכדיה – סיפור מההווה (עמ' 278). בקטעים ארוכים הוסיף העורך כותרות משנה לכל פיסקה, כותרות שמאפשרות זיהוי מיידי של העניין עליו מדבר המרואיין.
יתכן והיה מקום ליצור עבור הקורא חיבורים בין מרואיינים שונים המתארים תופעה דומה באמצעות הערות שוליים. יתכן שהיה מקום להשמטה של כפילויות החזרות בדבריהם של מראיינים שונים. אין ספק שבטקסטים ניכר הרצון לשמר את האותנטיות של הדברים. עם זאת, היה מקום לעריכה שתמקד את הטקסט בנושא המרכזי. ממילא הראיונות אינם מובאים כלשונם והם חתוכים לפי נושאי המשנה בכל שער ושער.
הספר גם מספק לנו הזדמנות לעסוק בסוגיה היסטוריוגרפית חשובה. כותרת המשנה של הספר – התיישבות מושבית של יוצאי ארצות האיסלם בשנות החמישים – מבהירה שמדובר בספר מחקר היסטורי. אולם בעצם מדובר באוסף של ראיונות ללא הצלבת המקורות המתבקשת ממחקר היסטורי. כיצד יש להתבונן מבחינה זו על התיעוד בעל פה?
קמון מודע לחסרונות המתודה אותה נקט כדי לספר את סיפור ההתישבות. "אין ספק שלאמת הסובייקטיבית נוספו טעמים וזיכרונות המקשים לעיתים על בהירות התמונה, אך יש לומר: צו הזכרון מחייב לשמר את קולות האנשים שהיו במקום בשעת מעשה... חובתנו לא להניח להם להישכח – רגע לפני שיהיה מאוחר מדי" (עמ' 7). התיעוד בעל פה אם כן נועד, על פי קמון, לספר את 'האמת' ההיסטורית מנקודת מבט שתשכח אלמלא נשתמש במתודה זו. ההודעה מראש על הדברים המקשים על בהירות התמונה כמוה כגילוי נאות – זה לא מושלם אך זה מה שיש. קמון נוקט כאן בהסבר המקובל ליתרונות התיעוד בעל פה – הדרך להביא את קולם של אלו שלא השאירו תיעוד בעת התרחשות האירועים. אולם סביב שאלה זו חלוקות הדעות בקרב היסטוריונים. יש הגורסים שעדיף על ההיסטוריון לחפש דרכים אחרות, יצירתיות, כדי לשמוע את קולם של המוכפפים. כך ניתן לאתר את מה שהם אמרו במסמכים ארכיונים שהותירו הגופים הרשמיים. לעיתים מהדהדים אמירותיהם של עולים חדשים כאשר מדריכים ופקידים מצטטים דיאלוגים עם העולים. דרך אחרת היא לאתר את דברי העולים במכתבים למערכות העיתונים או למוסדות הממונים. אומנם מכתבים אלו הם מועטים אולם יתרונם הוא שהם נכתבו בסמוך לאירועים עצמם. לא נוספו עליהם שיבושים שנובעים מקשיי זכרון או מרצון ליפות את האירועים. דרך נוספת היא עיתונות התקופה. לעיתים קרובות כתבו עיתונים על הנעשה במושבי העולים והביאו ראיונות שונים עם העולים. כמדומני שמבחינת הצורך בסיפור ההיסטורי המלא והמדויק ביותר, נעשה עוול אם נשתמש רק בעדויות בעל פה שגבה קמון.
אם זאת, לתיעוד בעל פה יש לעיתים תפקיד אחר. תפקיד שאינו קשור לחקר ההיסטוריה אלא דווקא להווה. רבים רואים בתיעוד בעל פה כלי שנועד להעצים קבוצות מוחלשות. בעזרת הבאת הסיפור ההיסטורי של המוכפפים נוצרת העמדה שלהם על בימת העשייה ההיסטורית באותה עמדה ובאותה קומה של מעצבי המדיניות ומותירי התיעוד הרשמי. לעיתים קרובות התיעוד נועד להיות תרפויטי. הוא אומנם לא מספר את ההיסטוריה במדויק אולם מרפא פצעים ישנים. בעזרת הדיבור והדיבוב עולים הכעסים ומתבררות שאלות שנקברו לאורך השנים. אינני יודע אם זו הייתה מטרתו של קמון. על פניו אין הדברים נראים כך, לפחות לא החלק הטיפולי של תיעוד בעל פה.
חלק מהראיונות עוסקים בבעיות ההווה – משבר החקלאות בעת עריכת הראיונות בשנות ה-90 וה-2000. אלו הן שאלות חשובות אולם ספק אם מבחינה זו נבדלים מושבי העולים מישובים חקלאים אחרים וספק אם יש מקום לחלק זה בספר על ההיסטוריה של ההתיישבות.
הספר אינו רק סיפוק של עוד נרטיב היסטורי. הוא לא נועד רק להשמיע את קולם של המתיישבים. תפקידו הוא גם חברתי. הוא נועד לעשות עמם צדק היסטורי ולשמש זיכרון למעשיהם, לקשיים עמם הם התמודדו ולדרכים שבהם התגברו על קשיים אלו.
קמון אומר במפורש שאין הוא מתכוון להסיק מסקנות היסטוריות וסוציולוגיות מהראיונות. הוא מביא את העדויות כמו שהן, בשפתם של המרואיינים ולעיתים תוך שמירת השיבושים והקפיצות מנושא לנושא המאפיינות לשון דיבור. הוא אינו מסיק מסקנות, מנתח ניתוחים, ממפה את הכל בתמונה רחבה. למרות חסרון זה, קמון מביא לנו מקור ראשוני, מקור שישמש את ההיסטוריונים העתידיים, שירצו לקבל תמונה רב ממדית שמסופרת מכל הצדדים, כולל הצד של העולים. יש לקוות שהכפפה שקמון זורק בפרסום הספר תורם על ידי חוקרים שיעשו שימוש בחומר הרב הגלום בו.”