“"אהובתי, על מגדלייך הגבוהים
פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים
קשה קשה שלא להיות בך נביאים
או לפחות משוררים, ירושלים..."
אני ירושלמית. נולדתי בה, מקווה שגם אמות בה, וכמו כל הירושלמים מאוהבת עד מעל לראש ברחובות ובסמטאות, אוכלת ימבמבם, ומקפידה לומר "מאאתיים."
"לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים
שהוא חולם לה חלומות..."
לא יצא לי לקרוא אף יצירה של ראובן טבול, ומעולם לא שמעתי עליו בכלל. השאלתי את "בעוד לילה" מהספריה בגלל סיבה דיי אידיוטית: הוא דק וקל. הייתי בתחילתו של סיבוב סידורים, וחיפשתי ספרים שלא יכבידו עליי. הספר הזה קל משקל, עטיפה יפה, בקצה מופיע המשולש האהוב עליי שמכריז "פרוזה", ובגב הובטח שהוא מדבר על ירושלים – שזה תמיד משמח, אז הלכתי עליו.
ונהניתי כל כך. הוא נפלא. הכתיבה של טבול מדהימה ונוגעת. יש בו מין שילוב נעים לאוזן של קצת עגנון וקצת סבתו וקצת עברית מדוברת של ימינו. הדמויות שלו מקסימות, התפאורה מהממת ביופייה (ליל כסלו ירושלמי, אחד הדברים החתיכיים שישנם) ולמרות שרוב הספר הוא בעצם מין הצצה לתוך ראשי הדמויות – וטיול בנבכי המחשבות שלהן, זה מעולה ומרתק. בדרך כלל כשמנסים לתת מונולגים ארוכים מהסוג הזה – זה דיי מייאש אחרי כמה עמודים, אבל פה לא.
"הנני כאן, כמו ציפורים חגות,
הנני כאן, מביט מן הגגות..."
טבול מתאר את הרחובות הירושלמיים בצורה שגורמת לך להרגיש כאילו הוא מציג בפניך תמונה מצולמת, או קטע וידיאו. בעצם, זאת הייחודיות בכתיבתו – כל מה שהוא מתאר, בין רחובות ובין אנשים – נעשה בצורה כזאת, של כאילו צפייה בקטע וידיאו מתוך סרט דוקומנטרי. הדיוק והאותנטיות מקסימים.
אהבתי מאד שהספר מחולק לכמה חלקים, ובכל חלק מספרים על דמות אחרת – בדרך כלל בגוף שלישי, לעיתים עובר, בצורה הדרגתית ועדינה, כמעט בלתי מורגשת – לגוף ראשון. הפרק האחרון עובר כולו לגוף ראשון, מה שיוצר את התחושה שזהו הסופר עצמו.
"השקט שוב צונח כאן משמי הערב
כדאיית דיה מעל לתהומות..."
הפספוס הכנראה יחיד בספר הוא ההרגל הישן שלי, שלא זכה למענה הפעם בכלל. בכל ספר שאני קוראת מתהווים קיפולים קטנים בקצות העמודים, שבאים לסמן משפטים שווים לציטוט או קטע מצחיק. בספר הזה כל העמודים נותרו חלקים.
"ירושלים של זהב
ושל נחושת
ושל אור
הלא לכל שיריך
אני כינור..."”
