נעמי בת העשרים ושמונה (המכונה נומי בפי קרוביה) מתבשרת שאביה חולה במחלה סופנית. היא מחליטה לעזוב הכל ולסעוד אותו במהלך חודשי חייו האחרונים.
הסיפור נוגע בתהליך ההתקרבות בין האב, רופא ממוצא צ'כי ואיש לא קל, לבין בתו הנמצאת בצומת דרכים בחייה, וביחסים הנרקמים ביניהם בתקופת מחלתו.
נומי שבה הביתה, אל מושב 'חבצלת' שעל יד נתניה, לסביבה כפרית, עתירת צמחייה וקרובה לים. המחברת מתארת באהבה את הקהילה הצ'כית-הונגרית המקיפה את השניים. המציאות המורכבת מאלצת את נומי להתבגר ולקחת אחריות על חייה, ועוזרת לה במציאת כיוון ומשמעות. העלילה מתרחשת בשנת 1987, בעידן התמימות שלפני כניסת המחשב והטלפון הסלולרי לחיינו.
יעל מושיוב, בעלת תואר שני בספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, היתה עורכת סרטים בטלוויזיה הישראלית ועורכת ראשית בהוצאת הספרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
בת 55, נולדה וגדלה בנתניה להורים צ'כים שאיבדו את משפחתם בשואה. הם ההשראה לקהילה הצ'כית-הונגרית המופיעה בספר, על שפתה, מנהגיה והמאכלים שלה.
חלק גדול מחייה בילתה על חוף הים. את שירותה הצבאי עשתה בחיל הים, בבסיס בשארם. תקופה קצרה עבדה כדיילת אוויר באל על.
היא נשואה לירושלמי, דור שמיני בארץ. אלו הנישואים השניים של שניהם. יש להם ארבעה ילדים: שניים משותפים ולכל אחד מהם ילד נוסף מהנישואים הראשונים.
כיום מתגוררת בבית כפרי בעין כרם.
הספר עוסק, בין השאר, ברפואה וזיקנה. את הידע הרפואי לכתיבת הספר שאבה מבעלה, רופא בהדסה ומחבריהם, שרובם רופאים. את נושא הזיקנה חוותה על בשרה עם שני הוריה.