“כשראיתי פרסומת על צאתו של הספר הזה שמחתי מאוד ומיהרתי להזמין את הספר. ספר הפוסק הלכה עבור הקהילה של יהודי אתיופיה בארץ מסקרן ביותר, ובפרט כשכותב אותו יליד אתיופיה, בן לקייס מצד אחד ובוגר ישיבת הסדר ומוסמך לרבנות מטעם הרבנות הראשית מצד שני. על פניו זהו השילוב המנצח - מי יכול להתיר את הספקות והבעיות טוב יותר מאדם כמו הרב שרון שלום? הרי אין כמוהו אדם המודע למורכבות של המצב הנוכחי של העדה בארץ מבחינה זו. לאחר עיון מעמיק יותר הגעתי למסקנה שיש בספר הזה התחלה מבטיחה אך עדיין אין בו מענה לכל הבעיות.

מחבר הספר מקדים סקירה היסטורית לחלק העיקרי של הספר - "שולחן האורית", שהוא מעין ספר הלכה מפורט המיועד ל"ביתא ישראל".

היה קל יותר אילו אפשר היה לדמיין שעדה עתיקה זו הגיעה אלינו במכונת זמן היישר מתקופה המקבילה לימי בית ראשון. אילו כך היו פני הדברים היינו באמת יכולים ללמוד את מנהג אבותינו מאחינו החוזרים לארצנו. אבל הדברים אינם פשוטים כל כך, והספקות מנקרים: מדוע לא נשמר אצל יהודי אתיופיה כל רמז לתורה בלשון הקודש? טקסט מקודש כלשהו בעברית? הרב שלום תולה היעדר מתמיה זה ברדיפות ובאסונות שפקדו את "ביתא ישראל". אך האמת היא שאין יהודי בעולם, ולא משנה מהו מוצאם של הוריו, שיכול להעיד על עצמו שאינו פליט או בנם או נכדם של פליטים של רדיפות שונות ומשונות. כולנו יצירי אלפי שנות רדיפה, ובכל זאת - גם הצנזורה של הכנסייה, האינקוויזציה, הגירושים התכופים מכל מקום בו מצאנו מנוח לשעה, וגם שרפת ספרי הקודש ופירושי התורה והתלמוד לא הצליחו לעקור זכר אות עברית, לא הצליחו למחות זכר מצוות כמו תפילין. כיצד ייתכן שנעלמו מושגים הקשורים להלכה למשה מסיני? הרי לא מדובר בהתפתחות של הלכות מאוחרות יותר על ידי חכמים ותקנותיהם. קל להבין מדוע לא מוכר חג הפורים או מדוע לא מוכרות ברכות הנהנין בנוסח שקבעו לנו חכמים במשנה - אך מה לגבי מצוות עשה שזכרן נעלם?
מצד שני - איך אפשר להסביר שינויים לא ברורים בקיום מצוות מילה (ביום השביעי ולא השמיני), או קיום מנהגים שהיו זרים לחלוטין ליהדות לאורך כל הדורות כמו מילת בנות?

הרב שלום מחלק את הדיון בכל סעיף לשלושה חלקים - ההלכה האתיופית, תיאור המצב בעבר ובהווה בהלכה התלמודית, והמלצות לגבי המנהג המומלץ בארץ ישראל. פעמים רבות הוא סבור שאין לשנות את מנהגם של בני הדור הראשון, ולהניח להם להמשיך במנהגם. לעומת זאת הוא ממליץ לעתים לבני הדור השני לשנות ממנהגם ולהתאים את עצמם לנהוג בארץ.

הניתוק הממושך של בני "ביתא ישראל" מהגזע המרכזי של תורה שבעל פה גרם לבעיות ולפערים. לא מדובר כאן במנהגי עדות שונים שאין כל בעיה לקיימם ואין לשאוף להיעלמותם, אלא במשהו עמוק יותר. לצערי אין בספר תשובה מספקת למצב זה, במיוחד כאשר התקווה והמציאות מוכיחות שקשרי משפחה נוצרים בין יהודי אתיופיה ויהודים מתפוצות אחרות. כדי לאפשר מצב כזה יש לקבל בסיס משותף מוסכם כלשהו, יהיה זה השולחן ערוך, הרמב"ם או כל דבר אחר.

כמו בנושאים אחרים הנוגעים ל"ביתא ישראל" נראה שגם בנושא זה קשה יהיה לדון ללא מעורבות רגשות עמוקים וללא מעורבות של עסקנות ופוליטיקה. וחבל שכך.”