“יש חשבונות באתר שממש קשה לי להבין. למשל כאלה שקוראים ספר שלם ומסכמים את הקריאה עליו בשתי מילים. או כאלה שמרכזים תגובות קצרות של כמה אנשים. אני מניחה שזה בגלל שאנשים הם שונים, הטעמים שלהם שונים וגם יכולות הכתיבה שונות מאדם לאדם וגם כי לא כל דבר בעולם אפשר וצריך להבין. לפעמים נשארים עם תעלומות ופשוט לומדים לדלג על חלק מהמשתמשים על פי החתימות שלהם. בלי לקרוא, בלי להגיב, פשוט לדלג. אבל לפעמים ממש קשה לי להבליג, ואני מתקשה להתאפק. לכתוב "סביר. ניתן לקרוא" או "קשה לי להמליץ, הספר קשה לקריאה" על ספר מצוין של אפלפלד - אדם ששם לו למטרה ולמפעל חיים לתעד את השואה והקהילות שאבדו, זה לא עניין של טעם אישי, זה עניין של עצלות מחשבתית, וזה די מרגיז אותי לראות סקירות כאלה נשארות באתר, סתם הייט בלי הנמקה.

משפרקתי את הכעס שלי אפשר לגשת לסקירה. זה הכי ספר שואה של אפלפלד שקראתי עד כה, ואם בספרים אחרים היא נמצאת ברקע, בשמועות, בהדים לאנשים או מקומות שאבדו, כאן היא מוזכרת באופן ממשי. כרגיל אצל אפלפלד יש כאן נער צעיר בתהליך חניכה והתבגרות בצל מלחמת עולם ושואה. הפעם זה אדמונד בן השבע עשרה שברח מהגטו ומצא עם עוד ארבעים ומשהו פרטיזנים יהודים ביערות. הקבוצה שהיא ספק גדוד ספק קומונה מובלת על ידי אדם בשם קמיל שהוא ספק לוחם ספק איש רוח. מעבר לליכוד של האנשים, לדאגה לאוכל ולתפקוד של כולם ובהמשך גם לניסיונות הצלה של יהודים מרכבות, הוא מוביל את האנשים בסוג של מסע רוחני שאינו בהכרח דתי במקורות היהדות.

אדמונד עצמו שקוע בתהליך ההתבגרות שלו, עמוס חרטות על התקופה שבה אימו היתה חולה והוא ברח אל אהובתו הגויה, ולמעשה נטש את ההורים. חוץ מזה הוא במסע למידה וחניכה והוא בוחן את חברי הקבוצה, את המפקד, את הסגן שלו, את הקומוניסט, את המבשלת, את הילדים שאימצו להם. מכל אחד הוא לומד משהו, גם על האופי בשגרה וגם על האופי בחירום - מי קם וממהר לעזור, ומי נשאר בצד ועושה מעט ככל האפשר. זה גם מהדהד לו את תחושותיו וחרטותיו שלו. הם ניזונים מאוכל שהם שודדים מאיכרים בדרך, וגם על כך הוא מתעכב. מאוחר יותר הקבוצה מבינה מה הן הרכבות העוברות ומה פשר הצעקות שעולות מהן, והם מנסים לעזור - לעצור רכבת ולהציל אנשים. לפעמים הם מצליחים וגם המילה הצלחה מוטלת בספק, הניצולים לא אסירי תודה על חייהם שהושבו להם. הם מפורקים, תשושים, המומים ונדהמים, וחלקם גם מתים מאוחר יותר, כי הם חולים מדי. אחד מהניצולים הללו למד עם אדמונד בגימנסיה, וזה משקף לו מראה מחרידה של "מה היה אילו" לא הצליח לברוח ברגע האחרון.

זה ספר שיש בו הרבה אוזלת יד וחוסר אונים. ניסיון לקחת חוטים דקים ולשזור מהם תקווה לעתיד, כי בכל זאת הנער אדמונד בן שבע עשרה, מתבגר וממשיך לחיות וגם לומד על שורשיו היהודיים על הדרך, על כוחות הנפש שלו ושל אחרים ועל כוחות גוף. וכמו שאמרתי - זה הכי שואה של אפלפלד שקראתי עד היום.”

“אדמונד, צעיר בן 17, מספר לנו את סיפורה של הקומונה בת 44 החברים, חבורה אסופית של פרטיזנים הכוללת 3 נשים, אחת קשישה ושתיים צעירות יחסית. בקומונה גם שני ילדים, אחד פעוט בן שנתיים ואחד בן 8. כל האסופה הזו מתלכדת בשנה האחרונה של מלחמת העולם השניה תחת הפיקוד של קמיל וסגנו פליקס. קמיל הוא מפקד נערץ, איש מעשה ואיש רוח. סגנו איש עצור ושתקן, מוזיקאי עד לא מזמן.

בנובלה זו, כל ספריו של אפלפלד הן נובלות, מיטיב המחבר כתמיד ליצור עולם ומלואו במשיכות מכחול עדינות. גם כאן הוא יצר מיקרוקוסמוס נוגע ללב, כשהוא מביא לפנינו תאור של כעשר דמויות, כשבכל פרק של שניים-שלושה עמודים נפרש לפנינו עולמה של דמות זו או אחרת, תהיה זו הקשישה צירל, המכירה את רוב משתתפי הקומונה הפרטיזנית, היודעת תמיד לומר את המילה הנכונה, יהיה זה קמיל הנותן כבוד רב הן לאימון המפרך כמו למילה הנכונה והמדוייקת היוצאת מפיו.

אדמונד מכה שוב ושוב על חטא שכשבהיותו תלמיד מצטיין בחר לצאת לדרך רעה של אהבה מסנוורת לחברתו, התרחק ממשפחתו ובעיקר מאימו החולה. ברגע של עמידה על רציף הרכבת ודקה לפני שליחה למחנות המוות, ההורים מפצירים באדמונד לברוח ולעזוב אותם. רגע העזיבה כואב לו והוא שב ופוגש את הוריו רק בחלומותיו.

אבל עיקר הסיפור הוא במתרחש בקומונה, המונה בתחילת הסיפור 44 חברים, רובם לוחמים. בסיום הם כבר מעל 170 איש, רובם פצועים, מזי רעב ומוכים נפשית. מצבם הולך ומדרדר דווקא לקראת כניסת הרוסים, אבל הסיום הוא סיום אנושי בלתי נמנע ונוגע ללב.

אפלפלד מעניק לנו סיפור נוסף מתוך מסע הצלב האישי שלו, מסע המסרב להשכיח את מוראות הנאצים, את מוראות טבע האדם הנלכד בזמנים בלתי רגילים. כאן הוא מביא לידי קיצונות את אכזריותם הנודעת של הנאצים, המסופרת ברקע, לעומת הקומונה, שחבריה מרבים שיחה, דיון וקריאה בטקסטים תנ"כיים ויהודיים. הקומונה כולה אהבת אדם ועזרה הדדית. זה מובן כל עוד ברקע משתוללת המלחמה ואנשים איבדו את היקר להם מכל.

אפלפלד אינו מצייר תמונה ורודה כלל וכלל. אנשים לא מגיעים אל החופש בשמחה וצהלה, הביחד אינו חלק וזורם ואנשים נלכדים ושוב ושוב לתהומות של אפלה ודיכאון, רעב וטיפוס מאיימים עליהם.”

“זהו ספר מצוין ומרגש מאוד של אהרן אפלפלד, סופר ענק, ממש אדיר ויוצא דופן בכנותו ובכתיבתו רבת הרבדים.

אני ללא ספק מעריצה של אפלפלד והספר הזה הוא עוד אחד מהספרים הנפלאים שלו, הנוגעים ללב כל כך. מומלץ ביותר!”

“- סביר. ניתן לקרוא (הדי מ.)
- קראתי, אבל קשה לי להמליץ, הספר קשה לקריאה (עדה ב.)”