הספר "לא נולדתי לאמא פולניה" הוא ניסיון אינטלקטואלי נועז, קריא, ומרתק של ראש עיריית אילת, גבי קדוש, להסביר את התופעה המדהימה שרוב שטחה של ישראל, המצוי בנגב, בין קריית-גת לאילת, סובל מפיגור חברתי, תעסוקתי, תרבותי והשכלתי ביחס למרכז הארץ וצפונה, למרות שמאז הקמתה של מדינת ישראל ב- 1948, שאפו כל ממשלות ישראל לפתח את הנגב והקדישו למטרה זאת משאבים כספיים עצומים, כראש העיר המצליחה ביותר לא רק בנגב אלא בישראל כולה, שאל גבי קדוש את עצמו מדוע דימונה, אופקים ושדרות אינן יכולות להידמות לאילת? הוא העמיק לחשוב בנושא זה באופן שיטתי במשך כשנתיים, נועץ במומחים מן הדרגה הראשונה בישראל, קרא את כל המחקרים שנכתבו על הנגב, והגיע למסקנה מפתיעה: רוב ראשי המדינה עד היום, מדוד בן-גוריון ועד בנימין נתניהו, לא רצו באמת לפתח את הנגב משום שהם ייצגו קבוצת אינטרסים של המרכז העשיר והשבע. לפיכך הכסף הלאומי הרב שהם השקיעו בנגב היה במידה רבה בזבוז משווע לשם אחיזת עיניים, ולהצדקת האידיאולוגיה שלהם בדבר פיזור האוכלוסיה, שמעולם לא התאימה למעשיהם. בספרו מציע קדוש לחולל רפורמה במבנה השלטון במדינת ישראל: לחלק את ישראל לארבעה אזורים אוטונומיים עם ממשלות מקומיות: צפון וגולן, מרכז, נגב ויהודה ושומרון. הממשלות המקומיות תהיינה עצמאיות בנושאי חברה, משק, איכות חיים, חינוך, השכלה ופיתוח. הממשל המרכזי יהיה מורכב, לפחות חלקית, מראשי הממשלות המקומיות, לפי המודל השוויצרי. לדעת גבי קודש, אם תושבי הנגב יהיו אחראים לגורלם, הם יצמיחו מנהיגות מקומית ראויה לשמה אף שרובם לא נולדו לאמהות פולניות, ויהפכו את דרום הארץ לגן פורח. גבי קודש מציע לחולל מהפכה שלמה במערכת החינוך בנגב על-מנת לרתום אותה למשימה המשותפת: הפיכת הנגב מאזור דרומי מפגר למרכז העניינים של ישראל. בספרו משלב גבי קדוש את נסיונו האישי כיליד הארץ שנולד ברינתיה, בן להורים שעלו ממרוקו לפני הקמת המדינה. הוא מתאר בכנות בלתי מצויה במחוזותינו, מקצת מן הקשיים שבהם עמד ואת המשוכות שעליהן התגבר עד שהצליח, בגיל צעיר מאוד ובניגוד לכל התחזיות, להיות מנהיג הליכוד באילת, וראש העיר המשגשגת ביותר בישראל בעשור האחרון.