“עברו כבר כמה ימים מאז שסיימתי לקרוא את הספר, בזמן הקריאה נהניתי אם כי היתה לי תחושה שהספר הזה "פחות טוב" מקודמיו - 'לסיביר' ו'יוצאים לגנוב סוסים', אבל בימים שחלפו גיליתי שהספר לא יוצא לי מהראש, הספר מלא בסאב-טקסט ומשאיר אחריו הרבה שאלות שאינן פתורות מצד אחד אבל עם שלל רמזים שלא משאירים אותך בלי כיוונים לפתרון וזה מה שמעצים בעיני את הספר מאוד.”

“את הכתיבה של פר פטרסון אני מכירה משני ספריו הקודמים שתורגמו לעברית "יוצאים לגנוב סוסים" ו" לסיביר". הספר הזה הזכיר לי את האחרון.אותם נופים אפורים עגמומיים, אותו קור תמידי מקפיא. אנשים לא שמחים מופנמים ,מתקשים להיפתח ולאמר את אשר עם ליבם. בחווית חיו של פר פטרסון חסרה מאד הפתיחות והישירות הים תיכונית וגם שמחה חסרה שם.(אם היא נמצאת היא קצרה ,אשליתית וכתוצאה משתיה מרובה).
לא קל להתחבר למצב רוח כזה אבל אני אוהבת את הדיוק שבתאורי הנוף והרגש ואת ההבנה הרגישה של נפש האדם. פטרסון יודע לספר הרבה על עומק הנפש גם מבלי שגיבוריו ידברו הרבה ומחוותיהם הגופניים מאופקים מאוד. לפטרסון יש מעין אובססיה לתאר שוב ושוב רחובות ומקומות ולקרא להם בשמותיהם שלי כמי שאינו מכיר היה קשה לבטא והחזרה עליהם פעמים כה רבות לפעמים עצבנה אבל יש לזה תפקיד בחידוד התחושה שאדם חוזר על עקביו שוב ושוב ולא מוצא פתרון או מוצא.ולי כקוראת הסביבה מתחילה להיות מוכרת. ארוויד גיבור הספר בוגד בתקוות הוריו שהיו עובדי מפעלים, פועלים, וקיוו שהוא יפרוץ את המעגל הזה אך הוא "הבן המוצלח" יוצא הדופן בין אחיו בוחר לפרוש מלימודיו האקדמיים ובלהט האמונה בתורתו של מאו להיות קומוניסט ופועל מבחירה. זה כמובן יוצר קרע עמוק בינו ובין משפחתו, בעיקר בינו ובין אימו שלמרות מעמדה החברתי היתה משכילה וקראה הרבה וארוויד בילדותו היה מאד קשור אליה. בין שניהם צמחה חומה שלא נפלה (כפי שנפלה החומה בברלין) גם אחרי שהאם חלתה. חומות בלתי ניראות נוספות יש בספר וגם שברים למשל, שברון הלב של ארוויד שעומד לפני גרושיו.וכשלון השיטה הקומוניסטית שכל כך האמין בה. על אשתו אין יודעים הרבה וגם לא על סיבת הקרע המשפחתי. פטרסון לא מגלה את כל הקלפים כאן ,וגם לא פותר את כל החידות בחיי האם. כל סיפור המעשה כתוב כקולאז' זיכרונות של ארוויד מתקופות שונות בחיו אני הרגשתי לא פעם כצופה קצת מבולבלת בחידה שלא פוענחה לגמרי. הספר מספק מושג על החיים במחוזות הקרים האלה ובימי הקיץ המתישים שלנו התאים לי הצינון.”

“את הסקירה שלי על הספר אני רוצה להתחיל בסיפור קצר שנזכרתי בו במהלך הקריאה. יום אחד אירחתי את אחותי ומשפחתה לארוחה. הארוחה היתה, כמקובל בביתנו, צמחונית. בסיומה אמר גיסי הקרניבור: "הבאת תוספות מאוד טובות, חבל ששכחת את המנה העיקרית". ולמה נזכרתי? כי בספר הזה אין "מנה עיקרית". למעשה היה ראוי להזהיר באותיות גדולות על הכריכה הקדמית "ספר נטול עלילה". יש המון תיאורים יפים, כתיבה טובה ועשירה, הרבה מאוד סאב-טקסט, אבל שום "בשר" שהוא.

זה אמנם רמוז על גב הספר, בכריכה האחורית שלו: גבר אחד, העומד לפני גירושין, מגלה שאימו חולה במחלה קשה, ונוסע בעקבותיה מנורווגיה בה גדל לדנמרק הולדתה. אבל לא חשבתי שזה הכל. בכל משך הקריאה חיכיתי שמשהו יקרה, או יתגלה, או יפתיע. אבל לא. אוסף של קרעי זכרונות. המון הגיגים חכמים, הרבה מאוד דברים שאמורים כנראה להיות אנלוגיות, וזהו.

להבדיל מ"סטונר" המשמים, הקריאה כאן לא היתה סבל. הכתיבה העשירה מחפה, וכך גם העובדה שדמות המספר היא בעלת עולם פנימי עשיר ביותר. נעים לקרוא, לעמוד על ריבוי תחנות התרבות (מוזיקה, סרטים, ובעיקר המון המום ספרות) שמוזכרות כחלק אינטגרלי מהדמות. למעשה נראה שהמספר חי יותר בעולמם הבדוי של הספרים מאשר בעולמו האמיתי שלו.

וכך נמשכת הקריאה, ובגל שדברים לא קורים, מתחיל הקורא לחשוב וליצצר אותם לעצמו: איך זה שהגיבור מגיע להיות עם אימו בעת מחלתה, והיא מצידה מתייחסת רק לאחיו? היא הולכת לבקר את הבית שבו נולד אחיו הגדול, את המצבה לזכר אחיו שנפטר, ונזכרת בסיפורים הקשורים לאח נוסף. זה מעורר מחשבות על הקשר בין אם לבן, או בין הבן לאימו. או מה הסיבה שגרמה למחבר למקם את הסיפור בשנת 1989? האם יש קשר נפילת חומת ברלין והקומוניזם ולהתפוררות האישית בחיי הגיבור? ועוד כהנה וכהנה.

בשורה התחתונה - ספר בסדר, לא יותר מזה. בטוח יש לו ערך ספרותי גבוה, אבל כחומר קריאה יש טובים הימנו.”