הספר "השיבה אל השטעטל" מכנס ארבעים פרקי עיון בזיקותיה הרבגוניות של האמנות הישראלית לדורותיה לעולמו של "היהודי הישן". שלא כמסורת הציונית של "שלילת הגלות", זו שהצמיחה מגמות מודרניסטיות באמנות הישראלית שמבקשות להתנתק מן הזיכרון היהודי, הוסיפו אמנים רבים בישראל לאשר את הקשר האישי והציבורי לעיירה היהודית, למשקעי הפוגרומים, לבית הכנסת, לגלות, למסורת, לארון הספרים היהודי. "השיבה אל השטעטל" מזמן יחד את אבות האמנות הארצישראלית עם נכדיהם, מודרניסטים שאינם מתכחשים עוד לדיאלוג התרבותי הבלתי נמנע בין ה"יהודי" ל"ישראלי", ובין המסורתי-הדתי למודרני-החילוני. לא מעט אמנים ותיקים שהתעקשו על דיאלוג שכזה, הודחו במחוזותינו אל השוליים ונידונו לשכחה, והספר מבקש להבטיח את זכרם. לעומתם, רבים מהצעירים יותר נעים זה כשלושים וחמש שנים, מאמצע שנות השבעים, על גל גואה של התפייסות עם התכנים היהודיים, כמשתקף ביצירתם של מיכל נאמן, משה גרשוני, מוטי מזרחי, חיים מאור, מיכאל סגן כהן ואחרים. בשעה שהספר "השיבה אל השטעטל" רואה אור, כבר רבים מאוד הם האמנים הצעירים בישראל – דתיים כחילוניים – הדולים מן הפולחן היהודי וממאגרי המדרש, הקבלה, התנ"ך צורות ותכנים לעבודותיהם. הספר מבקש להתחקות על השורשים העמוקים של מגמה עכשווית זו, שגם אם הוכחשו בעולם האמנות הישראלי, הם ראויים להישמר בזיכרון התרבותי הקולקטיבי.
ד"ר גדעון עפרת, מחשובי ההיסטוריונים וההוגים של האמנות הישראלית, אצר תערוכות היסטוריות ועכשוויות רבות בישראל ומחוצה לה, הרצה במוסדות שונים בישראל, בארה"ב ובקנדה, ופרסם מאמרים וספרים רבים בתחומי תולדות האמנות הישראלית, הדרמה הישראלית, הפילוסופיה, האסתטיקה ופרשנות התנ"ך. בארה"ב ראו אור שני ספריו:
100 Years of Art in Israel (1998) ו- . The Jewish Derrida (2000) בשנים 2005-2002 היה מנהל אמנותי ואוצר ראשי של "זמן לאמנות", תל-אביב. ב- 2009 זכה ב"פרס האוצר".