"יהי אור" הוא פירוש מקיף לנר מצוה, אחת היצירות המקוריות ביותר של המהר"ל מפראג,בן המאה השש-עשרה.
חיבורו המוקדש לחנוכה, החג הבתר-מקראי היחיד שהנהיגו חז"ל בין חתימת התנ"ך לימינו, מרחיב את היריעה, מעבר לייחודיותו של הארוע; נוסף על מימד הזמן ההסיטורי והטקסטים הכרוכים בחג האורים, נמצא בו אף בירור תקפותו הפרדיגמאית לגרול העם היהודי ולסדר הזמן שהוא נוהג על פיו.
המהר"ל מתאר את מאבקם של החשמונאים אל מול פיתויי היוונות כמקרה מיוחד של ההתנגשות בין שתי תרבויות ומדגיש את צביונה של הסביבה התרבותית והדתית ואת חשיבותה המכרעת להתפתחות חברות אנושיות ולקונפליקטים המפלגים אותן.הדיון בחיבור נסב בעיקר על העימות בין שתי תפיסות עולם, המקראית והיוונית. מתוך עיון בסוגיות ערך המצוה ותפקידה,מגיע המהר"ל אל פיתוח נושאים מהותיים בתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה. קיומו הייחודי של העם היהודי וייעודו המיוחד מוצגים מזוית ראיה של משיחיות רוחנית, לא כנופך נוסף ללאומיות, אלא כפתיחה של האנושי לעבר התהוות היסטורית.
בשעה שעם תחייתה של מדינה יהודית בארץ הקודש מובלטות בעיות הזיקה שבין הפוליטי לדתי ומתחדדת התהייה על התכליתיות הסופית של ההרפתקה המופלאת הזאת, החיבור הזה מאפשר להבין מדוע וכיצד נשתמרה בעם ישראל תודעת ההשתתפות בתכנית הכבירה על אף הפגמים, המגרעות והכשלונות.
משנת המהר"ל, בניתוח של פרופסור בנימין גרוס, מבכירי המומחים להגותו, והאור שמאירים אותה קשריה עם מורי הדורות הדגולים, פותחים לנו שער להכרה כי החל מגילויה ההיסטורי, חושפת היהדות בפנינו טפח ממלוא התוכן החתום בעצמתה הכמוסה.
