אִמִּי וַאֲנִי נוֹבְרוֹת
אִמִּי וַאֲנִי נוֹבְרוֹת
בְּפַח אַשְׁפַּת
מִבְצְעֵי חֲמִשָּׁה פְּרִיטִים בְּתֵשַׁע תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע.
עַל גַּבָּהּ הַמִּתְכּוֹפֵף נֶחְרָצִים
שְׁנֵי פַּסֵּי הַצֶּנַע. אֶת תְּלוּשֵׁי הַקְּנִיָּה
הִיא אוֹחֶזֶת חָזָק, כְּבַת הָאוֹחֶזֶת בְּשִׂמְלַת אִמָּהּ.
´לא מעודן´, ספר הביכורים של סיגל בן יאיר, מציע סוף סוף שפה של שירה חברתית שבה המחאה אינה רק רעיונית אלא גם אישית. זוהי שירה חברתית קשה, כמעט אכזרית, ובו בזמן אותנטית לגמרי: "אֲנִי מַזְכִּירָה דּוּ־שֻׁלְחָנִית [...] / כֻּלִּי שֻׁלְחָן וְגַף־מַדָּף הֶקֵּפִי, מְדַפְדֶּפֶת / בִּמְהִירוּת מִמָּתְנַי וָמַעְלָה", היא כותבת, ומציבה מולנו ראי לעבדות המודרנית, ראי שממנו מביט בנו הסייבּוֹרג, האדם־מכשיר, שמכונת השוק מפעילה ומנהלת את חייו.
קולה של בן יאיר הוא קול עקרוני שממַשמֵע את שירת דור האיקס הישראלי באופן החד ביותר. זוהי שירה שכבר הטמיעה פנימה את עולם הג´ונגל האורבני ונותנת ביטוי לא ´מכובס´ לניצול ולדיכוי, לניכור ולדה־הומניזציה של הסביבה האנושית שלנו. זו שירה שאינה מוחה אלא מנכיחה, ומונחת לפנינו באיפוק אירוני, כעדות מפלילה: "הַבּוֹס מְסַפֵּר בְּדִיחָה וַאֲנַחְנוּ מְהַנְהֲנִים בְּרָאשֵׁינוּ / מִצַּד לְצַד / בִּגְעִיָּה מִתְרַפֶּסֶת. / בַּבְּדִיחָה יֵשׁ רוּסִי וַעֲרָבִי, / אֲבָל אֲנִי צוֹחֶקֶת מִפַּחַד."
שפתה של בן יאיר היא שפה עשירת מצלולים, קשובה להדהודי הקול והמַשמעים שבה, ובו בזמן שפה שאינה מִתמַלצת אלא מדברת ישר בלי לייפות דבר – לא את העליבות ולא את האהבה, לא את המצוקה ולא את התשוקה. בצד המחאה זוהי גם שפתה האורבנית של שירת אהבה עזה לא פחות, שפה ש"חוֹתֶרֶת תַּחַת הַמִּלָּה רוֹמַנְטִיקָה", שליבהּ סוער "הִתְנַשְּׁקֻיּוֹת וּנְחָשִׁים וּפַּאנְק קִיבֶּרְנֶטִי", ושמתחת למַבּעה הכמעט אגרסיבי נחבאים רוך וגעגוע מכמירי לב.