“אם גם אתם ראיתם את ח"כ רות קלדרון מנתחת סיפור תלמודי מעל בימת הכנסת, אם גם אתם שמעתם את ברי סחרוב מלחין את אבן גבירול ואת אהוד בנאי שר קרליבך ופיוטים מתפילות השבת, נהניתם, אך גם מצאתם את עצמכם תוהים, מתי התחיל ומהו בדיוק הרנסס התרבותי-יהודי שמתחולל כאן בשני העשורים האחרונים, הספר המחקרי-סוציולוגי-תרבותי של יאיר שלג עשוי לעניין אתכם.

יאיר שלג מנסה לפרוט את התופעה לפרוטות, והוא מזהה בעיקר שני תהליכים מרכזיים בציבור הישראלי מאז שנות התשעים אותם הוא מכנה: המסלול התרבותי - מבקשי יהדות, והמסלול הרוחני - מבקשי אלוהים.

את מובילי המסלול התרבותי אפשר להגדיר כממשיכי דרכם הרעיונית של אחד העם, גורדון וביאליק. מגמתם אינה נועדה לשם התקרבות לאורח חיים דתי, לפעמים אפילו קיימת הסתייגות מסויימת מכך. כוונתם באה בעיקר ממקום הרוצה למלא את החלל שהותירה אחריה הציונות המעשית המאפיניקית. זו שלא השכילה למלא את הקיום החילוני בתוכן בר-קיימא כזה שיש בכוחו לקשור את המעשה הציוני אל התרבות היהודית על שלל מרכיביה. בתי מדרש חילוניים, או כאלו המשותפים לדתיים וחילוניים, אירועים כמו תיקוני ליל שבועות אלטרנטיביים, קבלות שבת או פסטיבלים ללימודי יהדות מאפיינים בעיקר את המגמה התרבותית של הרנסס האמור. למגמה הזו שותפים גם הממסד עצמו, בשילוב תוכניות לימוד עם תכנים יהודיים לבתי הספר וגם חלקים מהתקשורת הישראלית נוטלים בה חלק.

לעומתם אנשי המסלול הרוחני מחפש ביהדות את המשמעות הרוחנית, זו שנותנת מענה לצורך הרלגיוזי של עולמם הרוחני. החיפוש שלהם מתאפיין בהדגשת החוויה על פני המעשה כשלדעת שלג אפשר לחלק אותו לשלושה מסלולים עיקריים: מסלול הניו-אייג' או אם תרצו קבלה לעם וכיוצא בזה, מסלול ניאו-חסידות (ולא רק חב"ד וברסלב), ומסלול החיפוש במזרח הכולל בתוכו גם את צפת וגבעות השומרון. לשני המסלולים האחרונים שותפים לא מעט דתיים מבית ומלידה, בעיקר דתיים לאומיים, אבל לא רק.

כמובן שהתופעות לא תמיד מובחנות, ואדם או קבוצה עשויים למצוא את עצמם בשני התהליכים בעת ובעונה אחת. אך אלו המגמות העיקריות הקיימות כעת בציבור הישראלי.
הספר עצמו כתוב טוב, מגובה במחקרים, בכתבות, בראיונות ובניתוחי עומק היסטוריים. ואף על פי כן לא מדובר בספר ארוך או מסורבל. כך שמדובר בספר שווה לכל נפש אשר לא דורש השקעה רבה מידי.”