"השאלה של הוֹגנוּת מתעוררת כאשר אנשים חופשיים, שאין לאף אחד מהם שום סמכות על האחר, עוסקים בפעילות משותפת ובינם לבין עצמם קובעים... את הכללים המגדירים את הפעילות הזאת ומחליטים על החלוקה הראויה של יתרונות ומַטָלוֹת שבה... פעילות תירָאה בעיני המשתתפים הוגנת אם אף אחד מהם איננו מרגיש כי בכך שהוא משתתף בה הוא – או מישהו מן האחרים – מנוצל, או נאלץ להסכים לתביעות שאין הוא רואה אותן כלגיטימיות. טעות היא לחשוב כי חברה צודקת וטובה חייבת לדאוג לרמת חיים חומרית גבוהה. מה שבני-אדם רוצים היא עבודה שיש בה משמעות, תוך שיתוף-פעולה חופשי עם אחרים... כדי להשיג זאת אין צורך בעושר רב. לאמיתו של דבר, מעֵבר לנקודה מסוימת יש יותר סיכוי שהעושר יהיה מכשול של ממש: הפרעה חסרת-טעם, אם לא פיתוי להתפנקות ולריקנות."
באמצע המאה העשרים לא היה זה נדיר לשמוע כי "ברגע הזה, פילוסופיה פוליטית היא גוף מת." ישעיה ברלין הכריז באופן פחות מרעיש, אבל נחרץ: "שום חיבור רב-השפעה בפילוסופיה פוליטית לא הופיע במאה העשרים."
כל זה השתנה כאשר לאחר כחמש-עשרה שנים שבהן התפרסמה שורה של מאמרים מאת ג'ון רולס על הרעיון של "צדק כהוגנות", יצא לאור סוף-סוף הכרך המפואר תיאוריה של צדק (1971). ומאז, כדברי אחד מתלמידיו-מבקריו של רולס, "פילוסופים פוליטיים חייבים עכשיו או לעבוד בתוך מסגרת התיאוריה של רולס או להסביר מדוע לא." בהצגה המחודשת מוגש לקורא העברי הסיכום, העדכון, והפיתוח האחרון של תיאוריית הצדק כהוגנות שכתב רולס (2002-1921) לפני מותו, פרי עמל של חצי מאה.
דפי אגם-סגל היא תלמידת תואר שני לפילוסופיה. צדק כהוגנות היא תרגומה השני הרואה אור בספרי עליית הגג. קדם לו הכלב של הפילוסוף (2001) מאת הפילוסוף האוסטרלי ריימונד גייטה.