“זה היה אמור להיות תור הזהב, אבל אנשים היו קשים כאבן וקרים כפלדה, ואכזריים עד בלי די.
פרופסור קארן, קשישה לבנה בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה, מקבלת יום אחד בשורת איוב – שחיה מתקרבים לקצם (סרטן). היא מתחילה בכתיבת יומן לבתה, שהיגרה לארה"ב, הרחק ממשטר האפרטהייד המחריד בעיניה והרחק מאמה.
היומן מורכב מאסופת מחשבות רהוטה ופיוטית, מהרהורים על המוות, שלה ושל מדינתה. בערוב ימיה נחשפת הגיבורה לזוועות המשטר שבלבו היא חיה, שבשמה רודף, לוכד וממית את בני הקהילה השחורה. ממליץ להימנע מקריאת התקציר, הוא מספיילר ואינו נאמן לתוכן. היומן נכתב בזרם התודעה, בהשתפכות וכנות מרשימה, לא מומלץ למי שפחות מתחבר.
הגיבורה קושרת את גורלה עם גורלו של נווד, שחייו כמו חייה נתונים כל הזמן לחידלון, אך לו לעומתה, עוד יש תקווה. מעניין היה לקרוא את הסיפור מנקודת מבטו מר פרקיל, קרי את יומנו של הנווד.
יומן אישי של המחשבות הכי כמוסות יהיה מרתק, לא משנה מי מחברו.
הנווד מסמל את אלו שהשלימו עם המציאות, בעוד בקי וחברו את אלו שנאבקים לשנותה.
הבת מסמלת את הקורא, את ציבור העולם הרחב שטרם נחשף לזוועה.
הספר מעלה את השאלה, כיצד הדור ששרף, חטא והרג כחלק ממאבקו, יצליח להשתקם, וכיצד אם בכלל, יצליח לגדל את הדור הבא.
ביצירה קיימת כמיהה ואידיאליזציה של ארה"ב, מעניין האם נכתבה על-ידי קוטזי, לפני או אחרי הגירתו לשם, לפני או אחרי דחיית בקשתו לאזרחות.
הספר מגיע במחציתו לשיא עלילתי ומשם לטעמי נחלש. החל מאותו שיא, כמעט ואין עלילה, אלא רק מחשבותיה והזיותיה של אישה על ערש דווי. ניתן לחלק את היצירה לשניים – החלק הראשון מבריק והשני טרחני למדי.
שווה קריאה, בזכות החלק הראשון.
כמעט ארבעה כוכבים.”
