“#
זה סיפור – מבוסס באופן חופשי מאד על סיפור אמיתי – על שני אחים. הומר, הבן הצעיר בסיפור, הוא עיוור המספר בגוף ראשון את הסיפור. האחים, שנולדו אי-שם בתחילת המאה העשרים למשפחה עשירה, מתגוררים בבית מפואר בן ארבע קומות בשדירה החמישית במנהטן. הוריהם, שלא היו משמעותיים עבורם במיוחד, מתו בזו אחר זה מהשפעת הספרדית, והשניים נותרו לחיות לבדם עם צוות המשרתים. לנגלי חזר ממלחמת העולם הראשונה פגוע – גופנית מגז החרדל ונפשית מחוויית המלחמה - הוא סוג של פילוסוף מעשי. הוא בוחן הנחות יסוד, מנסח אמיתות ובוחן את היכולת לחיות לאורן. הומר הוא חד-אבחנה, פסנתרן טוב-מזג, מתאר את האירועים להם הוא עד במין שיוויון נפש ונכונות לקבל הכל. שני האחים מנהלים אורח חיים מוזר ונטול גבולות ברורים, הבית הענק וגם החצר הופכים אט אט למאגר של חפצים, תוצאה של אגרנות חסרת גבולות של חפצים לא-קשורים ולא נחוצים. האחים שהם למעשה אמידים, חיים חיים של חסרי-בית בתוך ביתם המפואר והיקר.

דוקטורוב היה סופר יהודי-אמריקאי, שבניגוד לסופרים יהודים-אמריקאים אחרים, ההופכים את יהדותם לנושא מרכזי (ומאוס בעיני) בספריהם, יהדותו של דוקטורוב אינה נושא בכתיבתו. הוא כותב באופן אינטליגנטי ביותר, מסוגל להפוך נושא מופשט לקריא ומעניין, משופע ביכולת אירונית המאפשרת לו ולקורא להתבונן באירועים אותם הוא מתאר גם מצידם המגוחך, לא רק המעציב.

אחד הרעיונות המעניינים בספר הזה הוא ניסיון של לנגלי למצות את כל החדשות העיתונאיות הקיימות. הוא טוען שהעולם מתקיים מתחליפים. אנשים הם תחליף להוריהם, שבעצם היו תחליף להוריהם שלהם. מה שאנחנו קוראים לו "חדשות" הם תחליף לדברים שכבר קרו פעם ושהיו, בזמנם, גם הם תחליף. אם כך – למה שלא נוציא לאור עיתון גנרי, שיזקק את הידיעות כולן?
הרעיון הזה, על האירונייה הטמונה בו, קנה אותי. צחוק צחוק, הייתי שמחה עכשיו לחדשות גנריות, המתארות מגיפה שקטלה רבים עד שנמצא לה חיסון, ממשלה שהוקמה "בגלל מצב חירום" ושינתה באופן יצירתי את הרטוריקה כשהשתנתה המציאות, ו"ריחוק חברתי" המתמודד היטב עם הפלישה למרחב הפרטי של אנשים, שהיתה נהוגה כאן עד שהגיע הנגיף...


0”

“הָיֹה היה פעם, לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה ששמה אמריקה, בשדרה החמישית שבעיר ניו-יורק, מול סנטרל פארק, בית גדול בן 4 קומות. ובבית הגדול ההוא גרה משפחה רגילה: אבא, אימא ושני בנים: האחים הוֹמֶר ולֶנגלי.
האחים חיו חיי נוֹחוּת, נסעו למחנות קיץ, התחנכו על-ידי אומנות, הואכלו על-ידי טבחים ושורתו בידי משרתים. לא חֲסַר להם דבר.

העיוורון של הוֹמֶר לא הגיע בבת אחת. הוא התקרב בהזדחלות ובהתגנבות כאילו בכדי להשאיר לו מספיק זמן להתרגל לעולם ההולך ומטשטש...מאפיר...מתרחק... ובסוף נעלם אך נשאר חד וברור בזיכרונו ובמוחו הצעיר שהיה גם מספיק תמים כדי לא להפנים את גודל הנכות ומה היא עתידה לחולל. ואז באים הצלילים ומתעצמים על חשבון הראייה. הוֹמֶר מקדיש את רוב זמנו לנגינה ולהקשבה לספרים שמקריא לו האח הבכור שמשמש לו לעיניים.

החיים עדיין מחייכים לשני אלה אך לא לאורך זמן.

לֶנגלי הבכור יוצא למלחמה - מלחמת העולם הראשונה - וחוזר ממנה פצוע בגוף ובנפש. ההורים נפטרים ממגפת השפעת הספרדית והאחים נשארים בביתם לבדם.

וכך חיים להם האחים שנה אחרי שנה. הומר הצעיר הוא פסנתרן מוכשר, עדין ומופנם שנוטה לְרַצּוֹת את הסביבה. יש בו אהבה וסלחנות והוא מספר בגוף ראשון על ההיסטוריה החולפת דרכם במעין משיכת כתפיים שמלווה באנחה חרישית והשלמה שקטה. לנגלי, לעומתו, מתמרד וזועם, נלחם במוסכמות ומפתח תיאוריות אנרכיסטיות.

אט-אט הם מסתגרים ומתבודדים יותר ויותר וביתם מתמלא בערימות עיתונים ובכל חפץ אפשרי כתוצאה מדחף האיסוף האובססיבי של לנגלי וכביטוי מוחשי לרעיונות ההזויים והמבריקים שלו.
הזמן זורם לו דרך הבית הגדול שבשדרה החמישית בניו-יורק. החפצים נערמים ונשארים שם. האנשים, שונים ומשונים, חולפים בפתח אך לא נשארים. לא לאורך זמן.

משרתים מהגרים -
המוני המהגרים האלה הם שמחזיקים את המדינה הזאת בחיים, מגיעים שנה אחר שנה בגלים. מי מאמין באמריקה יותר מאלה שיורדים בריצה מכבש האונייה ומנשקים את האדמה?

ביטניקים והיפים –
הם היו נוודים שבחרו בחיי עוני והיו צעירים וחסרי אחריות מכדי לחשוב מה תעולל להם בסופו של דבר החברה כדי להתנקם בהם. לנגלי ואני יכולנו לספר להם. אבל הבית שלנו היה בעיניהם היכל הסרבנות והם הפכו אותו לביתם, כך שגם לו אמרנו להם, תסתכלו עלינו, תראו למה אתם עלולים להפוך, זה לא היה משנה מבחינתם.

שוטרים, כבאים וסוכני האפ.בי.אי:
שוטרים הם נוכלים עם תעודות. כשהם לא לוקחים שוחד הם מרביצים לאנשים. אם משעמם להם הם יורים במישהו. זאת המדינה שלך, הומר. ולכבודה הרם נצרבו לי הריאות.

ועוד רבים וטובים. וגם פחות טובים.

וההיסטוריה חולפת ומשפיעה על חייהם של שני האחים ושל העולם כולו. האירועים ההיסטוריים, החידושים והשינויים נערמים בערימות, וכך גם ביתם של האחים הופך למוזיאון החיים ובו שלל פריטים מכל הסוגים והמינים. החפצים השונים גודשים את הבית ועולים על גדותיהם בכאוס מוחלט, וסופם של האחים הוא טראגי וגם צפוי מראש.

דוקטורוב מספר כאן סיפור שמבוסס על הפולקלור האמריקאי ומסתבר שזאת דרכו האופיינית של הסופר הזה - יהודי אמריקאי בעל השם המוזר.
האחים הומר ולנגלי קולייר הם אנשים אמתיים, בנים למשפחה ניו-יורקית אמידה ומכובדת. הם נכנסו לפנתיאון של גיבורי תרבות אמריקאים בשל בדלנותם המסתורית והתקוממותם נגד כל סוג של ממסד לאורך שנים ארוכות. התקשורת לעגה לדמויותיהם הביזריות והורים לילדים הזהירו את ילדיהם לסדר את החדר אם הם לא רוצים לגמור כמו האחים קולייר.

למרות הסיפור שמסופר תוך משיכת כתף ובלי מלודרמה, עולה בין השורות עצבות גדולה.
הבית הזה כמו מסמל את אמריקה שהייתה פעם, תמימה ופשוטה, שתוך זמן קצר הלכה והושחתה באובססיביות חומרנית לא נחוצה וחסרת תועלת. הבית הוא אמריקה – ואם תרצו, העולם כולו – שהחל את דרכו כבית נקי ומסודר, מכובד ונעים, והפך לתל חורבות.
וגם אם לא מחפשים שום ערך מוסף או מוסר השכל, חובבי סיפור אנושי טוב ייהנו מהספר הזה.”

“ספר מצויין. עם כמה שזה נשמע מוזר הוא מדכא ומשעשע כאחד.מדכא בגלל הסיפור הקשה של שני אחים שחיים בשולי החברה, מבודדים - מרצונם החופשי - ומידרדרים לשפל הקיום האנושי (כפי שאנחנו היינו רואים זאת). משעשע בזכות החוויות ההזויות ודרך החיים שלהם, המסופרים בהומור המעודן, המבליח בין השורות, של האח הצעיר ובזכות דמותו המטורללת והאנרכיסטית של האח השני. סיפור מוטרף, חכם ורגיש.”