במשק הקטן, הסמוך לבית משפחת צור במושב הרוויזיוניסטי רמת טיומקין, מגדלת שולמית, בת נהלל, ירקות ותרנגולות, ומצליחה אך בדוחק לכלכל לבדה את ילדיה.
בעלה, הלל, ממנהיגי האצ"ל, נעצר בידי הבריטים, והוגלה למחנה כליאה באפריקה. אהבתם הגדולה של שולמית והלל, היא המגשרת על פני הפערים האידיאולוגיים ונוסכת בהם כוחות לעמוד בתלאות הזמן. ברגישותם ובתבונת-לבם מצליחים בני הזוג לטעת גם בילדיהם תחושת ביטחון ואמונה בצדקת הדרך, באותם ימים קשים.
בספרו "ימי הצריף" רושם יעקב, הבכן הבכור, את הפרק הזה בתולדות המשפחה. הוא חוזר ומשחזק את תחושותיו ותובנותיו כילד, וזאת ביכולת נדירה לזכור ולתאר פרטי פרטים מגיל רך ביותר. בתוך העלילה המשפחתית, המהולה קשיים ושמחות בהתאמה להתרחשויות בזירה הלאומית הגועשת בעשר השנים קודם להקמת הדמינה, נשזרים תיאורים וסיפורים קטנים-גדולים משגרת החיים דאז, לעתים מעלי חיוך, לעתים מכמירי-לב, ותמיד מעיניו של הילד.
"ימי הצריף" הם הימים שקדמו לבניית בית הקבע של המשפחה - והם גם "ימי הצריף" של המדינה-בדרך, בטרם כינונה והיותה לבית לאומי, ימים של מאבק עיקש ואהבה גדולה.