“... נהגנו לחכות למיליק כמעט כל ערב, במקומות שונים, עד שעה מאוחרת בלילה. מיליק היה בא רק לעיתים. ערב אחד הופיע לפגישה ושאל: "מדוע לא חיכיתם לי אמש?"
הופתעתי: בערב הקודם חיכינו לו עד סמוך לשעה אחת בלילה.
"חיכינו לך כל הערב," אמרתי.
"אז מדוע לא חיכיתם עוד?" שאל.
"חיכינו כמעט עד שעה אחת," אמרתי. "וכי עד מתי היינו צריכים לחכות?"
"עד הסוף," ענה מיליק.
מאותו יום חיכינו עוד יותר מאוחר והיינו מתבדחים בהזכירנו את ה"עד הסוף" של מיליק. מה בעצם רצה להגיד? האם הרהר במה שאמר? יתכן שלא חשב על כך ואילו דרשנו ממנו תשובה מדויקת - לא יכול היה להסביר למה התכוון.
היום אני יודע שמיליק צדק.
...

הבריטים עזבו את הארץ.
מדינת ישראל קמה.
הערבים הוכו במלחמה.
אך שלום של ממש עדיין לא הושג. המדינה עדיין חיה תחת איומיהן של מדינות ערב להשמידה.
עוד עבודה רבה לפנינו: עליית מליונים, ביסוס הכלכלה והביטחון, מיזוג העולים מארצות שונות לעם בעל צביון אחד. זו עבודה עצומה, עבודה לעשרות שנים נוספות.
אמנם המחתרות התפזרו ואיש איש מאיתנו פנה לדרכו, אך כל אחד, באשר הוא, יודע שעליו להמשיך ולהעלות את תרומתו בצורה זו או אחרת, למען חרות ישראל. כל אחד כאילו מגויס מרצונו, מבלי שנכפה עליו הדבר.
ואם תשאל: "מגויסים עד מתי? וכי כמה משנות חייו מסוגל אדם להקדיש למולדתו?"
יענה לך מיליק: "עד הסוף!" עד הסוף, כי -
"כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המוות".


נאים הדברים לאומרם.
דוד שומרון התגייס ללח"י בן ארבע עשרה, והפך אט אט לאגדה חיה.
עם פרוק לח"י התגייס לצה"ל, ובמשך השנים מילא תפקידים בכירים במע"צ ובחברת "מקורות", שירת כעשרים שנה במוסד וניהל עד פרישתו לגמלאות את חברת "ברינקס" בארץ.
עד היום, למעשה, הוא חי ובועט, ועסוק בהעברת הרצאות ובשימור מורשת לח"י.
כי משורה משחרר רק המוות.

אגדה, כבר אמרתי?
אגדה שקטה. כי מי מכם שמע את השם דוד שומרון?
אני הכרתי אותו בשם עֵלי. בבית של מורעלי לח"י, הכינוי מספיק בהחלט.
ידעתי שנחשב לאחד מגיבורי לח"י, שהיה במחלקת הפעולות, במחלקה ו' (מחלקת מודיעין) ובמחלקת הדרכה. ידעתי שהיה בין השניים שחיסלו את תומס וילקין, ושכתב רבים מכללי הקונספירציה של הלח"י.
ידעתי שהכיר מקרוב אגדות מהלכות אחרות: אליהו חכים, יהושע כהן, דב הבלונדיני הגבוה, מזל ואחרים.
תוסיפו לכל זה את הגיל שבו קראתי אותו, שמונה נניח -
לא מפתיע שציפיתי לספר של דם ואש ותמרות עשן.
אז לא.
הספר הזה נעדר לחלוטין דרמה, פאתוס, סנטימנטליות או נוסטלגיה.
הוא מספר בפשטות ובעובדתיות על חומר אנושי נדיר, על שעות גדולות, על החמצות גדולות ועל חזון שעוד רבה הדרך אליו.
וכשאתה קורא זאת כך עולה תביעה גדולה מתוך הספר הזה:

ואתה?

כי אם פורטים מעשים גדולים לפרוטות, אז פרוטות יש גם לנו;
כי אם הגשמת חזון מתחילה בקומץ משוגעים לדבר, אז כדאי להניע;
כי אם נערים בני ארבע עשרה סיכנו את חייהם ואת משפחתם כדי לפעול, מה איתי?
באמת, עוד רבה הדרך;
עוד הרבה דברים לתקן בישראל הקטנה שלנו, עוד הרבה דברים לא מושלמים.
ואמנם לא עלינו המלאכה לגמור, אבל איננו בני חורין להיבטל ממנה.”