מבוא


רק מי שרכש את הניסיון של הדור שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה יכול להבין עד כמה שנות ה־2000 מסמנות תפנית בנוף האידאולוגי. הדור הזה ידע שלוש תקופות גדולות: הראשונה היא זו שמיד לאחר המלחמה — שאותו דור אינו יכול להיות מודע לה אלא בדיעבד, שהרי הוא נולד לתוכה ויצר איתה מקשה אחת; השנייה היא השבר של שנות ה־70, ש־1968 נותרת אחד מדימוייה המרכזיים; והשלישית היא התצורה הנוכחית, שסימניה המקדימים מקורם בנפילתה של חומת ברלין ב־1989, אשר סימלה את התמוטטותה של ברה"מ ואת קץ המלחמה הקרה. הנוף שאני מבקש לנתח התעצב לכל אורכן של שנות ה־90, והוא מצא את הצדקתו במערכת חסרת תקדים של ערכים ושל אמונות: אידאולוגיה. היא שולטת על תקופתנו, כובשת את אמצעי התקשורת, את במות השלטון והאינטליגנציה, מכבידה על אורחות החשיבה של היחידים. האם יש בה כדי לעצב מחדש את העולם ואת הקיום האנושי?


אפשר להגדירהּ במונח "פוסט־מודרניזם". במקורו הצביע המונח על זרם אדריכלי שקידם את הסגנון האקלקטי, את הסינקרטיזם האמנותי, בניגוד לאסתטיקה התפעולית והרציונלית של המודרניות הטכנית. סופו שהוא הצביע על הזרם האינטלקטואלי שנולד בארה"ב בהשפעת הפילוסופים הצרפתים של שנות ה־60 וה־70, וכך אנו מפרשים אותו כיום.


המונח מחייב הגדרה מחודשת של היחס אל ה"מודרניות", ויש לו שני פירושים אפשריים וקבילים: או שהוא מצביע על עידן היסטורי שכבר הסתיים ואשר החל, לדעת הסוציולוגים, בסביבות המאה ה־16 עם השבר הפרוטסטנטי;1 או שהוא מתייחס לערך קבוע המנוגד לנהייה אל העבר בכל צורותיה, כדוגמת קריאתו של ארתור רמבו: "צריך להיות מודרני".* במקרה האחרון, המונח "מודרניזם" מוצדק יותר כדי לאתר את האידאולוגיה המלווה את התמורה המודרנית החדה, שאיננה רק השִׂכְלוּן של המודרניזציה (ה"מודרניות") אלא גם ההגנה על ערכים מסוימים ופיאורם, באשר הם המשמשים לה השראה והופכים לציווי פוליטי ותרבותי. המודרניות במובנה הצר מהווה מצדה סדר חדש של הציוויליזציה. סדר זה בולט על רקע עולמה של המסורת, בכך שהוא מבסס את הקיום על חזון של אוטונומיה במקום שבו החברה המסורתית התבססה על עיקרון של הטרונומיה (בהסתמך על חוכמה כלשהי, מורשת קודמת, אֵל כלשהו, חוק על־זמני וכד'), הנמצא מחוץ לחברה. הפרוטסטנטיזם, השם קץ לאימפריה הימיביניימית של שתי החרבות (האפיפיור והקיסר של האימפריה הרומית־גרמנית הקדושה), סולל את הדרך למדינת הלאום, מסגרתה העתידית של הדמוקרטיה. בדרך זו המודרניזציה מצביעה על התהליך המוביל לאותו סדר חברתי חדש שאותו אנו מגדירים באמצעות המונח חילון. הסדר הזה גורר פוליטיזציה רדיקלית של הקהילה האנושית, שכן החברה נתפסת בו כמכוננת את עצמה, נשענת על עצמה מכוחו של מעשה המכונן אותה כריבון ושהחוק הוא ביטויו העיקרי, כפי שהאמנה החברתית של ז'ן־ז'ק רוסו מיטיבה לבאר זאת.


הבחנה דומה מתבקשת כדי להגדיר את התחילית "פוסט" של הפוסט־מודרניזם. תיתכן פוסט־מודרניות ללא פוסט־מודרניזם. במקרה זה, הביטוי הראשון יגדיר התפתחות של המודרניות, ובפרט המשבר המלווה את המעבר מן הסדר המודרני של הציוויליזציה לסדר הנמצא עדיין בהתהוות ואין בשלב זה בכוחנו לאפיין אותו. הגלובליזציה הכלל עולמית עשויה דווקא להגדירו. אם כך, הפוסט־מודרניזם אינו אלא פירוש ספציפי, מבין פירושים רבים אחרים, של אותה התפתחות מבנית. הוא מושך את מציאותו לכיוון אידאולוגי מגמתי, בה במידה שהוא מפיק מכך ערכים ונורמות. מן ההיבט של הפוסט־מודרניות למשל, אפשר לומר: "מדינת הלאום עתידה להיעלם בשל הגלובליזציה". ואילו הפוסט־מודרניזם יצהיר: "מדינת הלאום חייבת להיעלם". יחסו של הפוסט־מודרניזם למודרניות הוא יחס עמום. התחילית "פוסט" מציינת יחס מבני, לכאורה מן הסוג הסותרני. כך הוא מנגיד את הדקונסטרוקציה לכוליות, את האנטיתזה לסינתזה, את הריזום2 לשורש, את פני השטח לעומק, את המסמן למסומן, את ההיסטוריה הקטנה להיסטוריה הגדולה, את האנדרוגינוס לפאלוס, את ההבדל למקור, את העקבה לסיבה, את האימננטיות לטרנסצנדנטיות וכיו"ב.3 אולם אפשר לתמוה האם ה"פוסט" סותר באמת את המודרניזם, כלומר את המודרניות כאידיאל וכאידאולוגיה. אנו מוצאים בו את אותו וולונטריזם רדיקלי המתאר את האדם ככל יכול, אלא ש... האדם הזה איננו עוד מה שהיה בעבור המודרניזם, כפי שעוד נראה. אכן, כאידאולוגיה, יש ביסודותיו של הפוסט־מודרניזם לא מעט חוֹסר לכידות.4 כאן טמונים ככל הנראה גורלו של ה"פוסט" וגורלה של כל אידאולוגיה.


א. אידאולוגיה?


מדוע לדבר על אותה תצורה שכלית חדשה במונחים של אידאולוגיה? מונח זה יכול להתפרש בשני אופנים: סוציולוגי ופולמוסי. בכל מקרה, אין ספק שהאידאולוגיה שונה מן המחשבה, אף על פי שהיא יכולה לינוק ממנה ולעטות את צורותיה. הן נבדלות בכך שהייצוגים המרכיבים את האידאולוגיה הם נחלתם של רבים, של המון, והם נחקקים בתוך החיים החברתיים. כך נשענת האידאולוגיה על בסיס חברתי המוסתר בדרך כלל על ידי הרעיונות הכלליים והנדיבים שהיא מקדמת, והיא מעוגנת בתוך יחסי כוחות שהכוח עומד בזיקה אליהם. באידאולוגיה גובר הקשר לחברתי על הקשר לאינטלקט (באשר זה האחרון שייך להיגיון הפורמלי והפנימי של הרעיונות).5 כל אידאולוגיה מחייבת היסט ביחס למציאות, באשר היא מתגלה כמחשבה המסוגלת להתוות ראייה כוללנית ושיפוטים מוחלטים ואוניברסליים. זאת בשעה שבהיותה קשורה לבסיס חברתי, היא נשענת על אזור מסוים של החברה (מעמד, קבוצה חברתית־מקצועית, קהילה, איגוד מקצועי), שהיא מבטאת את נקודת מבטו המגזרית בהכרח על העולם. התפתחותו ממצב נחווה לכלל מחשבה מסבירה את הפער המאפיין אותה. מאחר שהשחקנים החברתיים הקולקטיביים אינם תופסים כולם את אותה העמדה בנוף המגוון והלא שוויוני של חברה נתונה, נקודות המבט שלהם מתפצלות ביניהן אף על פי שהם מתבוננים באותו אובייקט. בדרך זו, הקבוצות והשחקנים אחוזים באופן טבעי בתוך עימות בין פרשנויות שהוא עימות בין אידאולוגיות שונות. זהו עימות כֵּן, שהרי כל אחד, על פי עמדתו החברתית, רואה את המציאות באופן ממשי אך מזווית מוגבלת. הטעות טמונה בכך שמסיקים מהכרה חלקית לקח כוללני ומופשט. כך התופעה האידאולוגית מלוּוה במה שמרקס והסוציולוגים של הידע מגדירים "תודעה כוזבת". נגדיר אפוא את האידאולוגיה כמכלול הייצוגים הקולקטיביים של המציאות, האופייניים לשחקנים החברתיים המחזיקים באותה עמדה חברתית.


עומדות לפנינו תצורות אחדות. אפשר להימצא במצב של אורתודוקסיה כאשר אידאולוגיה יחידה שולטת ומצליחה להנחיל לחברה הגדרה של מצבה ויעדים פוליטיים קולקטיביים. אפשר להימצא במצב משיחי כאשר היצירתיות האידאולוגית קיצונית ועימותית, וכאשר אידאולוגיות מתחרות מתעמתות באשר לפירוש הנכון של העובדות. אפשר להימצא במצב רוויזיוניסטי כאשר האידאולוגיות הן מושא של ויכוח, של ביקורת, של כתיבה מחודשת מתמדת.6 ערב המהפכה הצרפתית, למשל, ידה של האידאולוגיה של הנאורוּת על העליונה: היא מבטאת את נקודת מבטו של מעמד חדש המצוי בעיצומה של עלייה — הבורגנות, ועולם הייצוגים והערכים שלו גובר ומבנה סדר חברתי חדש.


אנו מעלים את ההשערה שעל פיה קיימת כיום אידאולוגיה שכזאת כדי להסביר מכלול של רעיונות חדשים שכבשו חלק נכבד מדעת הקהל בת זמננו בארצות הדמוקרטיות — ובהן בלבד — התופס כמעט את כל זירות הדיון הציבורי. תפיסה זו מניחה שקיימת לכידות צורנית הקושרת יחד מחשבות רבות, דוקטרינות ודעות בנות זמננו, חרף המחלוקות ביניהן ומושאיהן השונים. מושאים אלה ניזונים מאותן ההנחות המוקדמות היסודיות, והם תוצרים של התצורה האידאולוגית החדשה שהתבססה לאחר התמוטטות הקומוניזם והרחבתה הכלל עולמית של חברת הצריכה, וליתר דיוק — הרחבת בדיקתו המחודשת של המרקסיזם לנוכח כשליו. משתמע מכך שהשערתם של אלה שראו בהתפתחות זו את קץ האידאולוגיות ואף את קץ ההיסטוריה, מוטעית לחלוטין.


ב. שלטת?


אנו עדים אפוא להתפרשׂותה של תופעה אידאולוגית מרכזית שאפשר היה לאמוד את היקפה על פי חוסר המודעות הקולקטיבי לטבעה. רעיונותיה נעשים ודאיים עד כדי שמזהים אותם עם המציאות. האופי השולט נחווה גם על פי הצנזורה וההשמצה (התקינות הפוליטית) שהסותרים אותה נתקלים בהן, סימן לקשר של אותה אידאולוגיה למקור של כוח, לתצורה חברתית ופוליטית גלובלית. מכיוון שהיא יוצרת מקשה אחת עם אותה תצורה, אידאולוגיה זו נהנית מוודאות גלויה שלא בידיעתם — זה הכלל של פרשנות זו — של ההוגים והתיאורטיקנים. אף על פי שהם יוצרים לעצמם מוטיבים של מחשבה ושל פעולה, הם אינם שולטים בלא מודע החברתי הנושא אותם. לניתוח זה של מערכת הרעיונות של אותה אידאולוגיה צריך אפוא להוסיף את הניתוח של התצורה החברתית־היסטורית המאפשרת אותה ובה בעת נושאת אותה. אידאולוגיה פירושה צורה של ידע, ייצוגים קולקטיביים ובסיס חברתי ספציפי, המשובץ בתוך תצורה חברתית גלובלית ופוליטית. החיבור בין שני ממדים אלה, הנחקרים כל אחד בפני עצמו, נותן בידינו את מפתח הניתוח.


ג. גישתנו


שאיפתה של מסה זו לשרטט בקווים גסים את המודל של אותה תצורה, לבנות את מה שמקס ובר מגדיר כטיפּוס אידאלי.7 תוכנהּ של אותה מסה הוא תמציתי בהגדרה, שהרי תכליתה למפות צורת חשיבה תוך כדי ניסיון להסביר את הנסיבות החברתיות והפוליטיות שעודדו את הרחבתה למגזרים מגוונים של דעת הקהל ושל החברה. הרחבה זו היא הנושאת משמעות, הן סוציולוגית והן פוליטית, מבלי שתחייב בהכרח שיפוט פילוסופי סופי על אודות מחשבתם של המחברים המדוברים, שמשנותיהם והמינוח שלהם תרמו לכינונה של שפה משותפת של תקופה שלמה.


הסוציולוגיה של הידע שגישה זו נסמכת עליה, נועדה לבחון את הקשר שהמחשבה מקיימת עם החברה. קרל מנהיים (1947-1893), אחד ממייסדיה, מדבר על "ההיקבעות החברתית־קיומית של ההכרה". כל מחשבה קשורה למצב קיומי והיא שותפה לו. אין זה מחייב בשל כך שתהיה תוצרהּ של סיבתיות חברתית־פוליטית או כלכלית, בנוסח המרקסיזם הנפוץ. המטרה היא להבין כיצד המחשבה שנולדה בקרב יחידים (אנשי הרוח) בהתאם לכללי ההיגיון (היגיון הרעיונות), יכולה לכבוש נפשות אחרות ולהפוך לתופעה קולקטיבית, דבר שאינו אפשרי אלא אם דרכה סלולה זה מכבר בתוך החברה. מחשבה קולקטיבית זו היא בדיוק מה שמכונה "אידאולוגיה".


הגילוי האינטלקטואלי אף הוא כרוך בתנאים חברתיים. כותב שורות אלה צריך אפוא להבהיר את התנאים הספציפיים שאפשרו את הניתוח שערך. מבחינה זו, שנות ה־2000 היוו מפנה. תופעת האנטישמיות החדשה הייתה הגורם המניע,8 חוט השני שנתפס כַּעֵד הכימי כמעט9 של התבססותה של אותה יבשת אידאולוגית חדשה.


כיצד להבהיר את הפרספקטיבה האופיינית לאותו ניתוח? בגרסתו הפוליטית, הפוסט־מודרניזם מגדיר את עצמו כמי שנוגד את הניאו־שמרנות המגלמת בעיניו את הרע המוחלט, כך שכל ניתוח ביקורתי המופנה נגדו מוגדר בו במקום כניאו־שמרני. תסריט זה גובש בתקופה שלאחר שתי מלחמות המפרץ, במקביל להופעתו של זרם אנטי גלובלי שהשווה בין הגלובליזציה לבין הקפיטליזם ו"האימפריה האמריקנית". בתוואי השמאלני שלו, זרם זה מתנגד למדינת הלאום בה בשעה שהוא דורש בתוקף את מדינת הרווחה. בתוואי הימני שלו, הוא תומך בניאו־לאומנות ("זהותית"), או במקרה של צרפת, בניאו־רפובליקניזם. במישור הבינלאומי, הוא מתכנס עם האסלאמיזם בבואו להוקיע את "השטן הגדול" (ו"הקטן"). בגרסתו הפילוסופית, הפוסט־מודרניזם מנגיד גם את גישתו ה"קונסטרוקטיביסטית" לגישה שהוא מגדיר "מהותנית". למעשה, מניכֵּאיזם זה אינו אלא טקטיקה מילולית שתכליתה ההצדקה העצמית, על ידי כך שהוא מציב את המתנגד בשלב הנמוך ביותר בסולם הערכים שלו.


פרספקטיבה שונה לחלוטין נושאת את הניתוח הנוכחי. אכן, אפשר להגות פוסט־מודרניות — האופק של ספר זה — ללא פוסט־מודרניזם.10הפוסט־מודרניות יכולה בהחלט להיות נתון של המציאות שלא ניתן לערער עליו, ואילו הפוסט־מודרניזם אינו אלא פירוש אחד מיני רבים, בעייתי בשעה שהוא מבקש להיות נורמטיבי. זו בדיוק הבעיה. לא זו בלבד שהפוסט־מודרניזם מתכנן לשנות את הסדר החברתי והפוליטי בפנים ובחוץ כאחד — הוא מתכנן לשנות את האנושי.


אוטופיה נטולת עתיד? ידועה ההבחנה שעורך קרל מנהיים בטיפולוגיה של מערכות הרעיונות והייצוגים הפוליטיים שהוא יצר: הן מתחילות כאוטופיות בשלב שבו סדר חברתי מתיישן — בבואן להציע שינוי חד במכלול הדברים; ומסתיימות כאידאולוגיה משנכבש השלטון. האידאולוגיה תמיד שמרנית ואילו האוטופיה מהפכנית: אותה מערכת של דעות יכולה להיות שתיהן גם יחד, אך בתקופות שונות של התפתחותה. האחת מנסה לבנות סדר חברתי שאינו קיים עדיין ואילו האחרת מנסה לשמר סדר שאינו קיים עוד. לפיכך, מכוח מהפכני שהנו ושהוא מאמין שהנו, מאז שנות ה־70 הפוסט־מודרניזם הופך באופן בלתי נמנע לכוח שמרני. האם הוא עומד להגיע לעליונות? האם הוא כבר עליון? בכל מקרה, הוא נשען על אדן שניסינו לזהות בתוך החברה בת זמננו. זה האתגר הפוליטי והאתי המכריע שספר זה משתדל לפענח.


1 על פי התזה שפיתח מקס ובר בספרו: Max Weber, L’éthique protestante et l’esprit du capitalisme, Plon-Agora, 1964. [ראו מהדורה עברית: מקס ובר, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, תרגום מגרמנית: ברוך מורן, עם עובד, 1984].
* קריאתו הנודעת של המשורר הצרפתי ארתור רֶמְבּוֹ (1891-1854).
2 במקור: rhizome. מונח מתחום הבוטניקה שמשמעו הקרוב ביותר בעברית הוא "פקעת". הפילוסוף הצרפתי ז'יל דֶּלֶז השתמש בו כמודל של חשיבה ושל כוח המובְנים כרשת נטולת מרכז, המתפצלת ללא הרף וללא סדר מוכתב מראש.
3 ראו Hassan, "The Culture of Postmodernism", in Theory, Culture and Society, 1983, 2, (3), p. 123-124
4 במקרה זה, התזה על "מות האדם" ועל ה"פוסט־אנושי".
5 אין לנו ספק בכך שבניתוח אחרון, זהו היגיון הנכלל בתוך מבנה חברתי ותרבותי, הֶקְשר כולל. אלא ששיפוטיו אינם הופכים למצעים של פעולה קולקטיבית לקראת כיבוש השלטון...
6 ראו Pierre Ansart, Les idéologies politiques, Paris, PUF, 1974.
7 הכוונה למודל התיאורטי של תופעה חברתית הבנוי על סמך מרכיבים של ממשותה, כדי לחקור אותה טוב יותר ובאופן כזה שאין משתמשים במושג מבלי להגדירו.
8 כפי שמעידות על כך, ב־2001, הקמתם של מרכז מחקר בשם L'Observatoire du monde juif ["המצפה של העולם היהודי"] (http://obs.monde.juif.free.fr/) ושל כתב עת בשם Controverses ["מחלוקות"], המוקדש לניתוחה של אותה התפתחות נרחבת, וכן הוצאתם לאור באותו עשור של הספרים פרי עטי: L’ébranlement d’Israël, philosophie de l’histoire juive, Paris, Le Seuil, 2002; L’é(xc)lu, entre Juifs et Chrétiens, Paris, Denoël, 2003; La démission de la République, Juifs et Musulmans en France, Paris, PUF, 2003; L’avenir des Juifs de France, Paris, Grasset, 2006, עליהם יש להוסיף את המהדורה העברית של ספרי: גבולות אושוויץ. נזקי חובת הזיכרון, תרגום מצרפתית: אבנר להב, רסלינג, 2016.
9 נדמה שהבהרתי את הסיבות להיווצרות הערך המשמעי של הסמל היהודי בעולם הדמוקרטי בספר שאפשר לראות בו ספר מבשר, אשר יצא לאור בפריז ב־1999 ותורגם לעברית: שמואל טריגנו, האידיאל הדמוקרטי במבחן השואה, תרגום מצרפתית: אבנר להב, מכון בן גוריון ואוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2009. עם העם היהודי עומדים בלב המחלוקת הן המעמד הכפול והמתוח של "האזרח" ו"האדם", והן קיום "העם היהודי", אך גם — לאחרונה — המעמד של מדינת הלאום הישראלית (מדינת הלאום בכללה).
10 האידאל הדמוקרטי (הוזכר לעיל), שהופיע בדיוק במפנה שנות ה־2000, מנתח את כשליהן של מדינת הלאום ושל הפילוסופיה של זכויות האדם, בעודו מפתח פרספקטיבה פילוסופית, פוליטית וסוציולוגית שאינה ממקמת את מחברהּ במחנה של הנאו־שמרנים.


חלק ראשון
המסגרות השכליות
בתוך ערפילית הרעיונות של הפוסט־מודרניזם אפשר להבחין בארבעה מוקדים גדולים: מטפיזיקה, פיזיקה, תאולוגיה, אפיסטמולוגיה. השימוש במונחים אלה יכול להפתיע בבואם לאפיין גישה המבקשת להיות מנוגדת לכל טרנסצנדנטיות, אבל הפרזת הלשון הזאת אך בקושי מאלצת את המציאות. בקטגוריה הראשונה אנו מסווגים דוקטרינה של הממשי,* של האנושי ושל הקיום היחידני. תחת קורת הגג של הפיזיקה, אנו ממקמים הגדרה של מסגרת הקיום האנושי בקנה המידה הכלל עולמי של טיב הכוח ושל הזהות הקולקטיבית. התאולוגיה מכילה אתיקה המביעה את העיקרון של לגיטימיות חדשה, וכן מוסר וטרנסצנדנטיות חדשה. לבסוף, האפיסטמולוגיה מייסדת חזון של ידע אקדמי המבוסס על סכמה הכרתית גלובלית ועל מתודולוגיה.


[1] הממשי: מה שקיים; המציאות: מה שחושבים שהוא קיים.