"זר: זעם חנוק במעמקי גרוני, מלאך שחור המפר את השקיפות, עקבה אטומה אין חקר לה. הזר – פניה של שנאת האחר – אינו קורבנה הרומנטי של העצלות המשפחתית שלנו וגם לא הפולש האחראי לכל תחלואי היישוב. הוא גם אינו התגלות ההולכת ונרקמת או יריב מידי שיש לחסל על מנת להשיב את השלום אל הקבוצה. באופן מוזר, הזר שוכן בתוכנו [...] כשאנו מזהים אותו בתוכנו, אנו חוסכים לעצמנו את הצורך לשנוא אותו בפני עצמו [...] הזר מתחיל כאשר מפציעה המודעות לשונותי שלי, ומסתיים כאשר אנו כולנו מזהים את עצמנו כזרים המורדים בקשרים ובקהילות".
ז´וליה קריסטבה, מתוך "זרים לעצמנו"
זרים לעצמנו (1988) – ספר סוחף אשר קשה שלא לקרוא אותו בנשימה עצורה – מזמין אותנו להתבונן באורח החיים שלנו-עצמנו כזרים או לצד זרים, בד בבד עם בחינת גורלו של הזר בציוויליזציה האירופית: היוונים, על ה"מֶטֶקִים" וה"ברברים" שלהם; היהודים המעמידים את רות המואבייה כאחד היסודות של מלכות דוד; פאולוס הקדוש, הבוחר להטיף למהגרי העבודה ולהפכם לנוצרים הראשונים, ולצד כל אלה גם רבלה, מונטיין, ארסמוס, מונטסקיה, דידרו, קאנט, הרדר ואף קאמי ונבוקוב – כל אחד מהם הגה עוד לפנינו בפלאות ובתלאות של חיי הזר.
במרכזו של העתיד הקוסמופוליטי, אשר בו דנה קריסטבה בהרחבה, ניצבות זכויות האדם בימי המהפכה הצרפתית, שבתחילתה מכבדת את הזרים ובסיומה ממיטה עליהם את זוועות הטרור. ומנגד: הלאומנות הרומנטית שבסופו של דבר התגלתה כטוטליטרית. ה"מאוים" – הוא ה"זרות המטרידה" של פרויד – חותם דרך זו ומציע אתיקה חדשה: לא "להטמיע" את הזר אלא לכבד את תשוקתו לחיות כשונה, תשוקה החוברת לזכות שלנו לייחודיות – התוצר הנעלה ביותר של זכויות האדם וחובותיו.
ז´וליה קריסטבה, מגדולי ההוגים בצרפת בת זמננו, פרסמה מכלול מרשים של כתבים בתחומים שונים, החל בסמיוטיקה, ביקורת הספרות, פסיכואנליזה, פילוסופיה, פוליטיקה ותיאולוגיה, וכלה ברומנים סמי-אוטוביוגרפיים. קריסטבה היא פרופסור לבלשנות באוניברסיטת פריז 7 ופסיכואנליטיקאית. ראו אור בעברית ספריה אלה: "בראשית הייתה אהבה – פסיכואנליזה ואמונה" (רסלינג 2004), "כוחות האימה – מסה על הבזות" (רסלינג 2005), "שמש שחורה" (רסלינג 2005), "סיפורי אהבה" (הקיבוץ המאוחד 2006).