“עלילת מתח מאיסלנד, מקום מסקרן ומרתק ובכל זאת העלילה כתובה בצורה מסורבלת, הרומן לכאורה העוטף את העלילה מיותר לחלוטין, בכל זאת ספר נחמד.”

“״אחרית פולחן״-אירסה סיגורדרדוטיר

הוצאת כנרת זמורה ביתן
350 דף

חוץ משמות שוברי שיניים של שמות משפחה, ערים ורחובות, הכל נהדר ומותח.
אני חושבת שלא אחדד את האיסלנדית שלי בקרוב.

ת׳ורה גודמונסדוטיר, עו״ד ואמא חד הורית לשני ילדים בני 16 ו-6, מקבלת שיחה מאמיליה גונטליב מגרמניה שמבקשת ממנה לחקור על מותו של בנה הרלד, סטודנט לתואר שני באיסלנד שהגיע בחילופי סטודנטים מגרמניה. היא ובעלה מתלוננים שהמשטרה לא נותנת להם אינפורמציה והם בטוחים שהרוצח שנתפס, איננו אשם.
היא מצרפת אותה לאיש סודה, מת׳יו רייך ואז מתגלים דברים על הרלד.

הרלד גונטליב, הואי, בריאט אינרסדוטיר, בריאנסי, אנדרי ת׳ורסון, בריאון קרלסון, הלדור כריסטינסון ומרתה מיסט היו החבורה הצמודה של הרלד וקראו לעצמם אגודת הכישוף-מלאוס.
אנשים שמתעניינים בציד מכשפות ודברים כאלו שקרו בהיסטוריה.
הרלד נרצח, הואי בכלא מואשם, לכאורה, ברצח שלו והחברים ממשיכים להפגש.

הרלד ביצע בגופו פירסינג, קעקועים, פיצול לשון, השתלת ברגים כדי להראות קרניים ושינויי גוף נוספים.
הוא ירש מסבו ציורים יקרים ונדירים של עינויים מהמאה ה-15.
הוא היה אובססיבי לציד המכשפות שהתרחשו בבמאה זו.
סבו מאד אהב אותו והרלד ירש ממנו את אהבתו להיסטוריה ונרשם ללימודי תואר שני, כשראש החוג הוא פרופ׳ גונר גסטוויק, שהיה האיש הכי לא אהוב בסגל המרצים וגם זה שגילה את הגופה ההרוסה של הרלד.
הרלד התעניין במיוחד בסמלים מאגיים. וגם ליד גופתו היה סמל מאגי שלא ידעו מה הוא מסמל.
בקיצור, בחור מוזר מאד.

כולם אשמים, לכל אחד היה משהו לא תקין עם הרלד.
הנסתר עולה על הגלוי והנסתר נשאר כמעט עד סוף הספר שאז מתגלה הרוצח וזה לא מי שחשבת.

אז מה קשור הספר ״פטיש המכשפות״, נזירים אירים, שלל אבוד מסקאוהולט ושני בישופים, קללות והרלד?

ספר מתח טוב עם כותרת לא נכונה (צריך להיות טקסים אחרונים).
מותח עד הסוף.
והסוף עצמו, ההבנה מי זה הרלד, WOW.
הסוף סיפר את כל מה שקרה ולמה קרה.
שאפו!!!!!”

“אכזבה היא רגש בעייתי. בדרך כלל היא תוצאה של ציפייה שאינה מתממשת. וציפייה היא משהו שאינך יכול להימנע ממנו: אתה מצפה על בסיס חוויות שחווית, במיוחד אם היו טובות.

התחלתי לקרוא את הספר הזה עם ציפיות, שנבנו על חוויות שסופרים סקנדינביים (איסלנד מוגדרת סקנדינבית?) אחרים בנו: אהבתי את סטיג לרסון בספרי המילניום השוודי, אהבתי את יו נסבו באדום החזה הנורבגי, אהבתי למדי את ספריו של פטר הוג הדני, כמובן אסטריד לינדגרן, אנדרסן, קנוט המסון ואחרים. אני יודעת שזו שטות גמורה להתייחס למוצאו של סופר כאל איזושהי הבטחה - אבל אני מודה שאני חוטאת בזה.

התקציר על הכריכה האחורית מבטיח: "גופתו של סטודנט גרמני שעיניו עקורות וסמלים חקוקים על גופו..." אבל הסופרת לא חשבה שככל שתשקיע דמיון ותאורי זוועה בתעלומה, (ציד מכשפות, עינויים, מגיה שחורה ועוד) בסוף היא תצטרך לפתור אותה...והפיתרון הוא כה מאולץ ולא אינטליגנטי, שאתה מצטער שהוא בכלל עלה בדעתה.
הסופרת היא סופרת ילדים (כתוב על העטיפה). אני מקווה שכתיבתה לילדים טובה יותר מכתיבתה למבוגרים, אבל אם לשפוט לפי הדמויות הצעירות - סטודנטים ומתבגרים - בספר הזה, אפשר להניח שהצעירים באיסלנד הם לא מפותחים, שמרנים וילדותיים.

אבל אפשר לומר גם משהו טוב על האכזבה שלי: היא תקטין את הציפייה מהספר הסקנדינבי הבא, מה שכנראה יגדיל את הנאתי ממנו...נחמת עניים.”

“אינני נוהג לקרוא ספרי פשע....הם לא כל כך מעניינים אותי. איסלנד, לעומת זאת, עניינה אותי מאד. לפני כשלוש שנים עסקתי בה קצרות במהלך עבודתי. מקום מסקרן מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית והסטוריה כמעט מכושפת. גם זכורה לי פגישה עם שנים מאזרחיה, גבר ואישה, שהתברכו בעיניים בגוון כחול עמוק מסנוור שכמותו לא ראיתי מאודי.....אז לאחר שנים שהספר הזה העלה אבק על מדף הספרים ולכבוד היום האחרון של החג הראשון של סוכות החלטתי לחפש משהו אחר ממה שאני קורא בדרך כלל. הגעתי לספר הזה.

היתרון הגדול שלו בעיני הוא שהוא קריא מאד וגם שופך מעט אור על ההסטוריה הדתית של איסלנד כמו גם על חלק אפל בנצרות – רדיפת מכשפים ומכשפות. היה לי די ברור שגבר בן 40 ואישה גרושה בת 36 המנסים לפתור יחדיו תעלומה מורכבת יצליחו ליצור עוד שותפות שאינה קשורה בהכרח בתחום המקצועי. זה חלק מהחיים. לא? מעבר לכך העלילה סיקרנה אותי, והדברים שנאמרו שם על איסלנד גרמו לגלות שוב עניין במדינה ובהסטוריה שלה. הואיל וספרי פשע לא מעניינים אותי לא טרחתי לחשוב האם הסיפור אמין או לא, כשם שאינני טורח להקדיש מחשבה למידת האמינות שבסיפור הנזל וגרטל....

זו היתה בעיני קריאה קלה ולא תובענית, אולי הפגם היחיד הוא תיאורים די מבחילים אבל זה כנראה חלק מנושא הכשפים ופולחני השטן למיניהם. אולי אחרים הקוראים ספרי פשע אחרים כעניין שבשגרה לא יראו בכך משהו יוצא דופן.

ובכל זאת ניסיתי לחשוב כיצד יורשיו של האיש מנצרת, זה שהציע להגיש את הלחי השניה והטיף לחמלה ולרחמים, רדפו בחמת זעם ובאכזריות נוראה כל מי שלא נראה להם; דווקא יורשיהם של אותם נוצרים ראשונים, שסבלו רדיפות אכזריות עד שדתם הפכה לדת מדינה, הוכיחו את תקפות דבריו של לורד אקטון: “All power tends to corrupt; absolute power corrupts absolutely".

השורה התחתונה: לא ספרות עילאית מחד, אבל ספר קריא מאד, מאידך. תערובת של הכל מכל – רומאן, פשע וצער גידול ילדים..הסטוריה על קצה המזלג מתובלת במעט נופים. נחמד.”