“וזהו מאמרי המוסגר: פעם רק מעטים עסקו בקודש, כיום כולם עוסקים בקודש. ספר ויקרא הוא ספר תורת הכהנים, וכיום כולנו כהנים. עלינו רק להחליט אם זה לטובה או לרעה. יש בזה שבח רב לדעתי שכפי המתואר בכתובים ובספר ויקרא בפרט, ההקפדה על ההפרדה בין הקודש לחול היא מן החשובות ביותר במקרא כולו ואפשר לראות זאת ולו מקריאה פשוטה של הכתוב. גם בין הטהור לטמא ידובר כאן שהוא לא פחות בעל נפח בספר הזה.
האירוע שהוא אולי הדרמטי ביותר בספר ושהכי קל יהיה להתחיל איתו הוא מות נדב ואביהוא בני אהרון שמקריבים אש זרה באוהל מועד (פרשת שמיני). אש זרה היא האש שהציתו בעצמם, כאשר לא לקחו מהאש היוקדת על המזבח כמו שאלוהים ציווה מלכתחילה. הטרגדיה מפורסמת- "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'". משה ממהר "לחדד הנחיות" לאהרון הכהן, שתפקיד הכהנים הוא החשוב ביותר בעם והם הקרובים ביותר למשה, וגם הקרובים ביותר לאלוהים מבחינה רוחנית. קרוביו של אהרון מוציאים את הגופות מהמחנה ומשה שוב מחדד לאהרון ולבניו הנותרים אלעזר ואיתמר להישאר במראה מכובד אפילו בזמן אבל, כי עבודת הקודש עדיין מוטלת עליהם.
אלוהים חותם את הסיפור הזה שבפרשה בפסוקים מן המשמעותיים בספר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם.
והחשוב ביותר:י וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר. יא וּלְהוֹרֹת, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֵת, כָּל-הַחֻקִּים, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם, בְּיַד-מֹשֶׁה.
לכהנים יש מעמד עקרוני ובלתי מעורער. הם המטהרים הרשמיים הבלעדיים והיחידים, הם המכפרים בשביל העם בעבודת הקורבנות, הם היחידים שמותר להם להימצא בקודש הקדשים. הם ההופכים את הטמא לטהור. ודווקא במקרה מזעזע זה של מות נדב ואביהוא התורה בוחרת להדגיש את הנושא הזה של קודש וחול, טומאה וטהרה.
בסיומה של פרשת בהר אחרי כל הלכות שנת השמיטה כתוב כך: "לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה ולא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, כי אני ה' אלוהיכם". יש מחלוקת אם אבן משכית היא אבן שעשו בה צורה, או אבן שעשויה לריצוף קרקע. כך או כך לפי המקורות כל עם ישראל ואשתו ויותר מזה הדתיים שמתוכנו, עובדים עבודה זרה ועוברים על ציווי מפורש מהתורה שלא יכול להשתמע לשתי פנים.
מסקנתי היא שהעיקרון הגדול ביותר של התורה בעבודת השם הוא שעבודת ה' מכבדת את עצמה ולכן היא אינה מיועדת להמונים שהרי רוב הבריות אינן מכובדות עד כדי כך כמו אהרון ובניו הכהנים, ועובדה שכאשר בינו ניסו להגדיל בעבודת ה' ולהביא אותה ממקורות אחרים הם נשרפו בעצמם. רק אלוהים הוא אלוהי ורק ציוויו הם אלוהיים וכל מעשה להרחיב את הציווים הללו הופך את החול לקודש וזוהי עבודה זרה בהתגלמותה. ברגע שגדל המרחב בו האדם הממוצע יכול לעבוד את ה' גדל הפוטנציאל שהוא יעבוד עבודה זרה, מה שקורה בימינו אנו. אפילו אלוהים מבין שהפשוטים (אפשר גם: טיפשים) הם הרוב הגדול.
בניגוד לעובדי אלילים שיכולים לעשות להם פסל ומסכה ולהשתחוות להם כל יום ביומו בלי שום מגבלה, היהודי שומר מצוות אמונתו מוגבלת למוחו, ומעשיו צריכים להיות המעשים המוגדרים לעבודת ה'. אבל הפרהסיה, ההמוניות והקלות שבה האדם עובד את הנעלם שבהוויה, מזה התורה רוצה להימנע. לפי חזון הכהנים היהדות הדתית מחוייבת שיהיו לה אנשי רוח שיעסקו בעבודת ה' והשאר יהיה מצופה מהם פחות. ברגע שמצפים מכולם להרבה, הסכום הוא אפס, זה מוזיל את עבודת ה'. המסקנה היא לא שאין מצוות שקשורות בציבור, מכלל עיון במצוות אני מוצא שהמצוות ה"ציבוריות" הן לרוב או לא תעשה או פסיקת משפט צודק או לעשות את הנעשה בדרך מסויימת.
כל מצוות החגים למשל הן אינן המוניות במובן הקולניות שקיימת בשוק, הן מצוות שבאופיין הן קהילתיות ויש להן הגדרות ברורות ביותר כיצד לקיימן, קשה מאוד לפספס את הדקויות שבמצוות המועדים שמפורטות בדגש רב בפרשת אמור. באש זרה אין דקויות, בקיר עשוי לבנים ירושלמיות אין דקויות וזאת הצרה. ההלכה מחייבת שמירה על מעגל שנראה לפי התורה מצומצם בהרבה מאיך שהוא מתקיים היום, תורת הכהנים הייתה מזדעזעת על הפנים הרבות מידי של עבודת ה' שחלקן הן כבר עבודה זרה.
זוהי התמצית של עניין הקודש והחול. שבעוד שאותו החול הוא הרוב המוחלט, הקודש הוא המעט ומצד שני הוא העיקר. הקודש בהגדרה הוא מצומצם, שייך למעטים, לחזקים מבין עובדי ה', לאנשים שלא נתבייש כלל לקרוא להם אנשי רוח. זוהי האג'נדה הכהנית שלפי ספר ויקרא ראוי מאוד שתהיה מקובלת ומונהגת. לכן אני יודע שמהצמצום הזה תבוא גם ברכה של שיח ורב-גוניות בעם היהודי היושב בארצו, בין דתיים לחילונים. צמצום ההמוניות שבעבודת ה' תביא בהכרח להרחבת השיח הישראלי, שבימים אלו הוא דחוק מאוד, בדיוק בגלל אותם המנהגים הפסולים האלה. "ולהבדיל בין הקדש ובין החֹל ובין הטמא ובין הטהור". ובעניין אחר אני מקווה שיתקיים הפסוק הזה במיוחד: "ומשפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלוהיכם". רק תיקון מזערי: משפט אחד בגלל שאנו בני אדם, לא בגלל אלוהים.
יחד עם תמצית זו שתמצתתי מספר ויקרא על תורת הכהנים והקודש והחול, מדובר גם בספר מאוד לא נעים ולפעמים למותר להגיד גם די דוחה. מה לעשות שהתורה נוגעת בנוגע להלכות טומאה וטהרה בנושאים שחלקם מפוקפקים בעיניי, שכשלעצמו זה נושא חשוב ואפשר להתסכל עליו גם בפן החברתי שלו בעזרת פירושונים שונים. בחלקה השני של פרשת מצורע מדובר על האיש ש"זב מבשרו זובו" זאת אומרת, שיוצא ממנו זרע. אגב "ארץ זבת חלב ודבש" הכוונה בזבת ל'שנשפך ממנה'. יש בה כה רוב של טוב שהטוב שלה נשפך ממנה ועולה על גדותיו. זהו השורש זב וזו כוונת המשורר. כל אחד את הקונוטציות שלו ייעשה.
לי היה לא נעים כלל לקרוא על כל הלכות הזרע שאפשר לסכמן לידי פסיקה אחת: כל מי ומה שנוגע בזרע הוא מייד טמא וצריך להתרחץ ואם זה חפץ אז לרחצו, ואם זה אדם צריך לחכות שבוע ולאחר מכן לבוא לכהן להיטהר. שלא נדבר על האישה שמקבלת את הזרע הזה. כעת חסכתי לקרוא רבות, אני פני נמלאו מוזרות בעת שעברתי על הדפים הללו.
כדי להציג עוד מהעניינים שלא ברורים לי כלל אני רוצה להקביל את פרשת קדושים ופרשת בחוקותי. פרשת קדושים, המוכרת גם כ 'ויקרא יט', היא פרשה המלאה במצוות שקשורות לחברה, שהן יותר מצוות לא תעשה שקשורות גם לעבודת השם, וקשורות בהרבה מקרים לחירות השלילית של האדם ולא לחירות החיובית שלו (אם תבקשו ביאור למושגים האחרונים אבאר, אלא אם אחד יתנדב לבאר אותם בעצמו).
"לא תגבנו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו... לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול... לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך". זו האחרונה מצווה גדולה היא. לא לרחם על העני במשפט מפני שהוא עני, ולא להיטיב עם העשיר במשפט בגלל מעמדו, אלא יהיה משפט שווה לכולם. "לא תלך רכיל בעמך... הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא...ואהבת לערך כמוך... כי איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת... ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם" (ועוד איסורי גילוי עריות).
אחרי כל הציווים שרק חלק קטן מהם הוזכר כאן וכמובן אפשר ורצוי לדבר עליהם לגופם, שלוש פרשות לאחר מכן (בחוקותי) אלוהים מבטיח את הבטחותיו עם השטר שאומר "תקיימו את מצוותי" ואחר כך מאיים על עמו כפי שמעולם לא איים עליו באם לא יקיים את מצוותיו. אין ספק שהוא לקח בשביל זה את חליפת האיומים. אנו יודעים שחלק מההבטחות הללו כלל לא קוימו ואף הופרו "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם... ואשבור מוטות עלכם ואולך אתכם קוממיות".ואז מגיעות ההפחדות "יד וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֹםת הָאֵלֶּה. טו וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹותַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי. טז אַף-אֲנִי אֶעֱשֶׂה-זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם, וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ; וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם" אתם מוזמנים לקרוא את ההמשך, הוא מחריד. תיאור אחד ממש נשמע לי כמו מספרי ארוול האקסלי וסאראמאגו "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל, ואכלתם ולא תשבעו".
ההקבלה של שתי הפרשות מציירת לי מעין אלוהים מאפיונר, שכשהדברים מסתדרים הוא מרוצה, אבל אם משהו משתבש הוא יכול לרדות בכולם אם תהיה לו סיבה מספיק טובה. זה תמיד מערער אצלי את כל הקונספציה של אלוהים כפי שהיהדות תופסת אותה, מדויק יותר להגיד איך שהרמב"ם וליבוביץ' תפסו אותה. לקריאת הדברים האלה משהו כאן נראה לי מעוות, ואפילו שברור מאוד מה הוא, איני יודע לעמוד על כל טיבו כפי שאני יודע לעשות על דברים אחרים. אני מתכוון להסתכלות על כלל המרכיבים ומתוכה להסיק מסקנה, כאן המרכיב הזה מבלבל אותי במקצת.
עניין קטן על הפסוק "ישן מפני חדש תוציאו" שמופיע בפרשה זו (קדושים פרק כו פס' י). הפסוק תמיד מוצא מן ההקשר. הפסוק נהיה לסמל של התחדשות יהודית וזו שטות. אף פעם לא מצטטים את תחילת הפסוק: "ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו". גם מה שמופיע לפני הפסוק הזה מדבר על עניינים קולינריים. לקחת את המשפט הזה כסמל להתחדשות יהודית זו פשוט דמגוגיה של החילונים כיום, ואני אומר זאת כמדבר מתוך ציבור זה. אני אוהב את הציבור החילוני, דמגוגיה אינה צריכה להיות חלק ממנו, לשם הבהרה התייחסתי לזה.
אני רוצה לסיים עם האשה. לאשה יש את פרשת תזריע שפותחת במילים "אשה כי תזריע" וממשיכה בהלכות אשה הנכנסת להריונה. לפי ההלכה היבשה שבפרשה האשה טמאה שבעת ימים. אם היא יולדת בן, צריך ביום השמיני לימול אותו. בנוסף במקרה של לידת בן, וזה "מעניין" במובן הרע של המילה, האשה צריכה לשבת שלושים ושלוש יום על דמי טהרתה, ימים בהם היא מותרת לבעלה אבל אסור לה להתקרב לאוהל מועד. המעניין הוא שאם היא יולדת בת, היא צריכה לשבת שישים ושש יום, כפול ממה שצריך לשבת אחרי לידת בן.
כבר בלידתה, האשה, או בשם נקוב יותר הנקבה, נתפסת כאחת שיותר טמאה מן הגבר מלכתחילה, באופן מוגדר. אחרי שנגמרים ימי טהרה אלה, היא צריכה לבוא אל הכהן המטהר ולהביא לו קרבן "והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה, זאת תורת הילדת לזכר או לנקבה". זה פסוק מן הפסוקים האכזריים ביותר שיצא לי להתקל בהם, דווקא משום רשמיותו של פסוק זה, הקשה כאבן, שאמרתו כאמרה חקוקה בסלע.
ראשון מבין הדברים, עצם העובדה שהאשה צריכה לכפר על שילדה ילד. מדוע היא צריכה לכפר? הפרשן כלי יקר (שלמה אפרים מלוטנשיץ) מבסס זאת על החטא הקדמון של חוה, שבלידתה זעקה לאלוהים על הכאב המר שלה בלידה "שנאמר וטהרה ממקום דמיה, מן אותו מקור נפתח לחטאת... כי הוא הגורם לה כל זה והיינו עון חוה כאמור". גם הרמב"ן אומר דבר דומה- "ורבותינו אמרו בשעת שכורעת לילד קופצת ונשבעת 'לא אזדקק עוד לבעלי' (סוף ציטוט). שהרי בזמנים ההם הבעל הוא הפרנס והוא הבוס הקובע במשפחה.
הדבר השני "וטהרה ממקור דמיה", כבר האשה במקוריותה יש בה מן הטומאה. כמובן התורה לא טוענת שהאשה היא טמאה תמיד, אלא בכל הליך זה של הלידה ולאחריה. אבל הגבר לעומת זאת טמא רק מדברים שפוקדים את האדם בכללותו (מחלות), ולאו דווקא את הגבר באופן בלעדי. הטומאה מהסוג הזה מפורטת בהמשך פרשת תזריע, על כל אדם שיש בעורו ובשרו נגע צרעת או מחלת עור כלשהי, וגם בפרשת מצורע שבאה מייד לאחר מכן, שמפרטת את תהליך הטיהור של המצורע. הכהן עומד כאן על ראש סדר היום, הוא המטהר את האשה, את החולה בנגע, ואת המצורע, ואף את הבתים הנגועים (המשך פרשת מצורע).
ההבדלה בין הטומאה והטהרה אפשר לכאורה ללמוד ממנה הרבה, אפשר ללמוד ממנה על פליטת הרעה מתוכינו, להוציא את כל הטמאים החוצה שיעברו תהליך של טיהור מחוץ לנו ושייחזרו אחרי תהליך מסויים. אם יש חולים בצרעת לא היינו רוצים שיסתובבו בתוכינו ויגרמו גם לנו לחלות, זה נשמע הוגן למדי.
הבעיה מתחילה בעצם התפיסה של מה הוא טהור ומה הוא טמא, האשה היא הדוגמה הטובה ביותר לכך. ובכלל, זאת בעיה חברתית טיפוסית, הבעיה היא שאין לנו ולעולם לא יהיה לנו את הכח לשפוט ולהחליט בתוכנו באמת מהו הוא טהור ומהו טמא כי על הדברים האלה תמיד יהיו ויכוחים. הבעיה שלי היא שהויכוח בנושאי המגדר עדיין קיים, גם בגלל הפסוקים האלה בפרשת תזריע ושכמותם מופיעים בעוד הרבה מקורות אחרים. הרי זה אבסורד, להיות מודע לויכוחים הנצחיים, בדגש על המילה נצחיים, תוך שאיפה מתמדת לכך שבויכוח הזה אנחנו- הפמינסטיות והפמינסטים- ננצח. אבל הרי לפיכך כל החיים הם אבסורד אחד גדול, והאבסורד הוא דווקא הסיבה הריאלית היחידה שאני רואה כן לחיות חיים אלה, דווקא מכיוון ששום דבר לא מוחלט ולא הוחלט ולעולם לא יוחלט.
אגב, לא רק בחברה הכללית-ציבורית עוד יש הרבה מה לתקן, אלא אפילו בבתי כנסיות שנשים מיום ליום ומשבוע לשבוע מושפלות מאחורי מחיצה עם וילון לבן במקרה הפחות טוב כאשר הגברים רואים רק פני רוחות רפאים. הגרוע מכל, הן הנשים שלא רואות ברור בכלל את טקס התפילה. גם בתוך הציבור הדתי-אמוני יש ויכוחים לוהטים בעניינים האלה.
שאת יחסי הקודש והחול האלה נשמר ועל יחסי הטומאה והטהרה נדבר. הם זקוקים לריענון דחוף. אני חושב שיש להם הפוטנציאל להיות מושגים על-זמניים, כמו טוב ורע וימין ושמאל שתפיסתנו אותם משתנה מדור לדור. אולי צריך לממש את הפוטנציאל הזה, אינני בטוח בכך.”
