“אם ספר בראשית הוא ספרו של אברהם אבינו, ספר שמות הוא ספרו של משה. ועם משה באות המצוות, החוקים, והתחייבותו הדתית של העם כעם מגובש. לכן באופן טבעי ודי הכרחי העלילה לעתים מפנה מקום לציווים. כבר בראשיתו של ספר שמות כתוב "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא... ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". ידוע הרי שיוסף היה מנהיג מצרים, צפנת פענח, מקבל את כל ההחלטות הקשות בשביל פרעה. יוסף היה חביב ביותר על פרעה של אז, מלאך גואל אפילו, וכבר בתחילת שמות מסופר לנו שזה כבר דור אחר לחלוטין, וכן גם אורחו של ספר זה שונה מאוד משל ספר בראשית.

אולי על משה נאמר הפסוק של אמיר גלבוע: פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת. זה אמנם לא מדוייק, משה בכלל לא מרגיש "כי הוא עם" ביום התגלות אלוהים אליו בסנה הבוער, ואף משה מתרץ כל תירוץ אפשרי כדי להתריס על אלוהים שאומר שהוא המנהיג הנבחר. עד כדי כך שכשלאלוהים כבר נמאס מההתחמקויות שלו כתוב "ויחר אף ה' במשה". חוץ מכל זאת, עדיין אפשר לומר כי משה הוא העם והעם תלוי במשה שיקיים את שליחותו וה' בעזרתו יוציא את ישראל ממצרים.

אדלג על הריטואל החביב של עשרת המכות ושאלוהים הקשה את לב פרעה. זה לא ריטואל רק כי מרבים לספר בו, אלא זה ממש ריטואל. משה מזהיר את פרעה בפני מכה אם לא ישחרר את העם, פרעה אומר לא, המכה מתבצעת, פרעה תוך המכה מתחנן למשה שיתפלל לאלוהיו ויפסיק אותה, המכה פוסקת, אלוהים מקשה את לב פרעה והוא לא משלח אותם. כך בכל מכה עד מכת בכורות. המצחיק הוא שמשה לא שואל את פרעה לפני שבני ישראל ממש יוצאים, אלא הוא מודיע לכל תושבי מצרים שתהיה מכת בכורות, וכשהמצרים שרויים בתדהמתם ממוות בכוריהם מבן פרעה ועד הנופל בשבי, בני ישראל יוצאים בלי שפרעה משלח אותם, מה גם שאחר כך פרעה וכל חילו רודף אחריהם בכעס רב. משא ומתן לא היה כאן, אלא רק לפני כאשר לא עזר בשום דבר, והרי גם אלוהים נתכוון שלא יעזור.
כך זה ממשיך במצוות הפסח שהיא המצווה ראשונה בתורה המפורטת לפרטי פרטים (החודש הזה לכם), בעמוד הענן, עמוד האש, פרעה וכל חילו מגיעים, אלוהים עושה ענן כבד בין שני המחנות ומקדיש לילה שלם בעזרת רוח קדים לשם קריעת הים (זה לא קורה ברגע אחד כמו שמקובל לחשוב). בני ישראל עוברים, המצרים נכנסים והים סוגר עליהם ומשמיד את כולם.

שירת הים. בתור אחד שלא נוהג לקרוא שירה בדרך כלל, אומר שלדעתי זה אחד הטקסטים המזוקקים והיפהפיים בטח בכל התנ"ך, ובכלל בספרות העברית מזמנים קדומים ועד לימינו. פשוט נפלא. כשנתקלתי בטקסט המכונן הזה, לא יכלתי שלא להיזכר בזמני כיתה ג' בערך בבית ספר לביא הדתי-ממלכתי, שזימרנו לנו בתפילת הבוקר בכיתה את שירת הים לכשהגענו אליה. זה לחן כל-כך ריטואלי עם שתי פעימות פחות או פחות, כל-כך יבש ומשעמם, שמטיל את שממתו במהרה על האוצר הפיוטי הזה. ואנחנו בגילינו התמים והמטופש שרנו בקול רב וחד-גוני כמו ילדים טובים. להיפגש בשירת הים שוב כאדם בוגר אחראי למעשיו ומבין דבר, זו באמת חוויה מתקנת.

שירת הים מופיעה בפרשת בשלח. פרשת בשלח היא פרשה מורכבת, העלילה בה מסתעפת מכאן ועד להודעה חדשה. לא רק עצם היציאה ממצרים ותחילת המסע, הרדיפות של המצרים, קריעת ים סוף, אלא שלוש תלונות לא פחות ולא יותר של בני ישראל על החוסר המוחלט בלחם ובמים. ובכל פעם אלוהים בעזרת משה מושיע את העם בענייני השעה.
כשאלוהים מוריד לבני ישראל את הלחם בבוקר ואת השלו בערב, ישנו פירוט כל-כך פרטני שבאמת יכול לשגע בנאדם. מפורט אילו מידות צריך לקחת שמודדים אותן לפי העומר, את הלחם שלקחו אחרי המדידות אסור להשאיר יותר מיום- משה אומר להם- כי הוא יקבל אובש, והם ממרים את פיו ומשאירים אותו יותר מיום, ומשה אומר להם "נו באמת, הרי מה אמרתי לכם". ואז מזכירים את מצוות השבת, ודואגים לציין שביום שישי צריך לקחת שני לחמים אחד לשישי ואחד לשבת כדי שבשבת יוכלו לנוח ולא לאסוף לחם, ומשה אומר להם "אל תחפשו לחם בשבת כי לא יהיה" והם עדיין יוצאים לחפש ואלוהים אומר למשה "עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי" (תרגום: נו מה הקטע?) והוא חוזר שוב על המצווה ושוב משה אומר לעם והם מקיימים דבר ה' כתיקונו, ושוב אין מים ובני ישראל מתלוננים, ומשה כבר לא יכול לסבול את יותר את המצב ומאבד את עשתונותיו "ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלני". בתרגום: אלוהים, קח אותם ממני! אני לא יכול איתם יותר! ואלוהים אומר למשה להכות בצור ויש מים (זה לא חטא הסלע, זה בספר במדבר). לנשום...לנשום...

ואז, לפתע פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, שום רמיזה ולו הקטנה ביותר על מה שעומד לקרות אומר לנו הכתוב "ויבא עמלק ויילחם עם ישראל ברפידים". כל מי שיקרא את ספר שמות מהתחלה עד לקטע הזה, אני בטוח במאת האחוזים, לא יבין איך "זה" בא פתאום על העלילה הגם כך מפרכת של הסיפור הזה. אחרי כל ענייני העולם וענייני השעה וכל התלונות של עם ישראל, פתאום, באמת בלי שום קשר, עמלק בא ויש מלחמה. זאת אומרת, אנחנו כבר לקראת סופה של הפרשה, כאשר פלוני בן אלמוני הבין את כל חוקי איסוף הלחם והוא באמצע הנגיסה בלחם הטרי עם הרוטב צ'ימיצ'ורי, ולפתע פלוני שלנו רואה את העמלק באופק צועק קולות מלחמה כמו מטורף ורצונו הכנה לחסל את עמו. משה עולה על הגבעה, מרים את ידיו בעזרת אהרון וחור אחיו, אלוהים עושה נס, והריח המבאיש שנודף מבית השחי של משה רבנו מגיע רק לעמלקים והם נהרגים בזה אחר זה (מאז המציאו את הדאודורנט).

מנין באו העמלקים? מה ההיסטוריה שלהם? לאורך המסורת ביהדות התגבשה תשובה די ברורה. לעמלק אין היסטוריה, אין זה עם ספציפי. בכל דור ודור יהיה העמלק שיבוא עלינו לכלותינו. זאת אומרת בכח היו חייבים להביא אל תוך הכתובים את החרדה התמידית של העם היהודי, החרדה שתמיד יהיה מישהו שירצה להתנקל לנו, תמיד יהיה האנטישימי שירצה למחוק אותנו מהמפה. העניין הזה, של החרדה התמידית הזאת, בצירוף של איך שדחסו את סיפור העמלק לתנ"ך, זה לא יפה בעיני כלל. אפילו מכוער. ועוד אלוהים אומר אחר כך למשה "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים".
הרי זה ברור שהסיפור של העמלק לא בא בתור סיפור, ולכן הוא לא קשור מבחינה כרונולוגית, אלא הוא נכנס כדי להכניס עיקרון לעולם היהודי. סיפור העמלק הגיע רק כדי שיהיה לנו את מי לשנוא. סיפור העמלק יש לו פוטנציאל גבוהה מאוד להכניס שנאה לעם שלנו, ולעתים הוא גם מצליח. אני יודע שתמיד תהיה שנאה בלב כל מיני אנשים בעולם יהודים ולא יהודים, אבל עצם העידוד לדבר הזה, אני לא מסוגל להשלים עם זה.

דבר אחר לחלוטין, לא אוכל שלא להתייחס למעמד הר סיני. אני מודה, כאדם חילוני לחלוטין, גם אני הרגשתי במעמד הר סיני את הקדושה צועקת מהכתובים. באמת יש איזו יראה ואימה במעמד הזה, שגורמים לקורא לקחת את הכל ברצינות יתרה, כמו שמשה לקח על עצמו את משימתו. המעמד לא מתרחש ונגמר, יש הכנה לפני, ואלוהים מוודא שבני ישראל באמת רוצים בתורתו, ניתן לשבח אותו על כך.
יום אחרי כן משה אומר לכולם לכבס בגדיהם ולהתקלח, כי מחר יום קודש הוא. וביום עצמו, המעמד המכונן של קבלת עול תורה ומצוות בפרשת יתרו. ובסיום המעמד כתוב: "ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטֹהר". זה פסוק די מפורסם למעשה, וודאי נתקלתי בו בעברי אך הוא לא זכור לי. עוד דוגמא לשפה היפהפייה של המקרא.
במשפט קצר על פרשת משפטים: תקראו את הפרשה הזו. היא מעניינת, היא מאתגרת להבנה, ויש בה סוגיות ששוות דיון כיתתי. כעת אדלג עליה כי היא באמת ראויה לשיחה נפרדת.

לאחר כל המשפטים והמנהגים האלה משה עולה להר משך ארבעים יום וארבעים לילה בסופם הוא יורד עם לוחות הברית. לפי מיטב הבנתי בפרשות תרומה ותצווה כל שאלוהים מצווה את משה הוא באותם הימים על ההר. שתי פרשות שלמות. עד פרשת כי תישא כאשר משה יורד ומתהווה לו חטא העגל הגדול.
גם פרשת כי תשא כמו פרשת בשלח, מורכבת מאוד מהרבה פרטים עלילתיים. אני רוצה להתמקד ברגע בו אלוהים אומר למשה "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". כשמשה מתנגד לאלוהים, שאגב יש בזה קצת דמיון לסיפור סדום ועמורה, הוא לא מתריס עליו בטיעונים מוסריים, הוא דווקא משתמש בדרך לוגית לחלוטין כדי להוכיח את עמדתו. הוא אומר לו, עד שהוצאת אותם ממצרים ביד חזקה אתה רוצה להשמיד אותם? ומה יגידו במצרים? אלוהים זה שעשה לנו דברים נוראיים במצרים כדי להציל עם זה, עכשיו משמיד את העם אותו הציל? והלא תזכור את שבועתך לאברהם יצחק ויעקב? כך אני מבין את הטון בו משה אומר את הדברים,זו כמובן פרשנות. משה מצווה את בני לוי להרוג את כל החוטאים והם רוצחים בדם קר שלושת אלפים איש, ועם ישראל כפי המתואר בכתוב, בדרך לטיהור.

בסופו של דבר, אלוהים סולח אחרי כל מיני דרכים של פוליטיקה (פוליטיקה יפה והוגנת דווקא) שלא המקום כאן להזכיר. דבר אחרון בהחלט, בסוף פרשה זו משה יוצא מהמחנה לעבר אוהל מועד שמחוץ למחנה, וכל העם מסתכל עליו מתוך המחנה והוא מתיישב שם. עמוד הענן שורה לפני האוהל, בני ישראל משתחווים לאלוהים, ועמוד הענן ומשה פוצחים בשיחה, ומוזכר שחור על גבי לבן לראשונה, בניגוד לרוח השיחות של אלוהים עם האדם עד כה, רוח זו שכתבתי עליה בביקורת לספר בראשית, כך כתוב שם: "וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש עם רעהו, ושב (משה) אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל". כאילו זה נכתב במיוחד בשבילי.”