“לספר יהושע יש סטייל. ליהושע עצמו יש סטייל. מה אנחנו עוד יכולים לבקש ממנהיג שיודע על כל צעד ושעל מה הוא עושה, חוטא חטא מפורש פעם אחת, מכפר עליו כמצביא גדול בהבאת ניצחון מוחץ על העי, ומיישב את הפור והגורל בחלוקת הארץ לשבטים וללווים ולשניים וחצי השבטים. זו אחת התופעות שהכי מדהימות אותי בתנ"ך, שעיצובה של דמות מתפתחת מאחת משנית מאוד לדמות מרכזית ומשפיעה. יהושע מופיע בתחילה כנערו של משה שעוזר לו במשק אוהל מועד. הוא הופך יותר מרכזי כאשר אלוהים מורה למשה להסמיך את יהושע למנהיג אחריו שיכניס את העם לארץ. גם אז דמותו שלו עצמו עוד לא במרכז.

בספר יהושע, באופן טבעי, מגלים שההסמכה הייתה מלאה בשיקולים איכותיים ושיהושע הוא מצביא גדול וגם מנהיג גדול שיודע לא להשתכר מהמעמד שלו. נורא מטריד קורא חילוני כמוני לקרוא על אלוהים שמכוון את בני ישראל בדרכם ולו התשובות להכל. בספר הזה יהושע מתואר כמתמודד בעצמו עם הקשיים מתוקף סמכותו, ולא מתוקף הסמכות האלוהית, אלא מהאמונה שהוא מגובה בה. הוא נקלע למצבים מאוד לא חד-משמעיים שצריך להכריע איך לנהוג בהם, כמו האם להציל את רחב הזונה שעזרה למרגלים לרגל את יריחו, ולחוס עליה ועל משפחתה תוך כיבוש יריחו, או אם לשתף פעולה עם הגדעונים אחרי שכרת איתם ברית כשהתברר שלא דיברו אמת במסגרת אותה ברית.
יהושע מראה קו מחשבה די ברור, שמי שבא לקראתו בסופו של דבר הוא יגמול לו באותה הדרך, גם אם הוא לא בן העם. אמנם ספר יהושע הוא ספר כיבוש הארץ, ואגב זו הרגשה נהדרת להרגיש שייך לכובש הנחרץ שמחסל את כל מי שעומד בדרכו, בחינת שזה גורם לנו להרגיש כמו רובינזון קרוזו, אבל יהושע לא תמיד דבק במלחמה. לדעתו היא מצדיקה את כיבוש הארץ, אבל בשאר הדברים יש לדון בכובד ראש ולא בהכרח לרצוח את כולם ביד קשה כשמגיעים למקרים שישנם בעלי ברית שמופיעים מקבוצות שונות שאינם מתוך ישראל. הכל מאוד מדוד ומחושב בראש המנהיג הזה.

אני לא מצדיק דעה של איש מלחמה ואיני מצדיק דעה של איש נגד-מלחמה. איש מלחמה הוא לטעמי מי שהדרך התמידית שלו להתמודד עם המציאות תהיה להילחם. איש נגד-מלחמה יהיה מי שדרכו תהיה לעולם לא להילחם ויהי מה. ניתן להגיד שיהושע והספר על שמו מייצגים את אנשי המלחמה. באותו זמן היה גם את הויכוח במערכת החינוך אם להשאיר את הספר כחלק מתוכן הלימודים הנלמד או שלא, שלומית אלוני בזמנו התנגדה לזה והמאבק שלה לא צלח. אבל אפשר להגיד שהאדם צריך להציב לעצמו מטרות, חלקן מטרות גדולות יותר עד כדי קיומיות ברמה הלאומית או ברמת העם, וחלקן קטנות יותר. השאלה צריכה להיות האם מלחמה היא הדרך היחידה להגשים את המטרה. בתקופתו של יהושע קשה לראות דרך אחרת מאשר מלחמה, ניתן אפילו להגיד שהמלחמה הייתה חלק מהמטרה עצמה כדי להגשים מטרה נעלה יותר. מצד שני, עובדה היא שהתנ"ך לא נגמר בספר יהושע ובאווירה המכובדת והחיובית שבה הספר מסתיים (כאשר יהושע נפטר וחולקים כבוד אחרון למנהיג הגדול). כי לא ההתיישבות היא העיקר, היא רק הבסיס לחיים עצמם.

השאלה היא אם מצביעים על ספר יהושע כשלעצמו או כחלק ממכלול שמתאר גם דברים אחרים, ומתאר בדיוק את אותה הנקודה, שמלחמה התאימה לעתים ולמטרות מאוד מאוד מסויימות. בזמנים מאוחרים יותר הייתה הבעיה של עבודה זרה וחוסר האינטרקציה המשותפת בין השופטים או הנביאים או המנהיגים לבין העם. אותה ה"זכות" שלנו לשבת בארצינו, באותם הזמנים גם הייתה קשורה באמונה בה' ובדרכו האמונית של העם, והרי זהו העיקר.
למלחמה אין דבר עם דרכו האמונית של העם. המלחמה רק העניקה את האפשרות לעם לחיות בארצו, עכשיו החיים עצמם, מה ששווה באמת ומה שבאמת יש לו ערך. זה הדגש הגדול יותר של ספר התנ"ך כולו, האמונה בה', ולא המלחמה שהיא רק פרק ושלב מוכן מראש שגם עתיד להסתיים. המלחמה הייתה שלב דרוש והכרחי, אבל לא דרך תמיד ולא דרך קבע.

ישנם כמה קטעים בספרי הנביאים שכאשר הם מתנבאים אלוהים בעצמו מאשים את בני ישראל בשוחרם את המלחמה, והוא מגנה אותם על המצב רוח הלוחמני שלהם כלפי פנים וכלפי חוץ. בגלל שהמצב היום שונה חלוטין, בין אם אנו רואים בתנ"ך אסמכתא ובין אם לא, אין לתנ"ך עמדה חד משמעית על איך לנהוג היום, כי המצב שבו אנו נמצאים איננו קיים בעולם התנ"כי. אפילו מבחינת הגיאוגרפיה המציאות השתנתה, וכיוצא בזה העולם הפוליטי.
טענתי היא שאפשר לאהוב את ספר יהושע ובו בזמן לא להיות איש שוחר מלחמה, ולגלות בסופו של דבר שגם יהושע עצמו לא היה איש-מלחמה באופן הכרחי, זאת בראותינו שפעל באופן שונה במצבים שונים, ולכן בלתי ניתן לדעת כיצד היה מעדיף לנהוג בימינו אנו. יהושע מסמל תנועה יחד עם המציאות והתמודדות עמה, ולא מלחמת קבע. לא דרך שמתרגמת את הבטחת האלוהים לאלימות כברירת מחדל, אלא דרך שבה גם להיגיון ולשכל האנושי יש מקום בהתמודדות, והדרך הזו לא בהכרח סותרת את האמונה.

צריך להבין שציווי אלוהים הוא חד משמעי באותה המידה שהמציאות היא חד משמעית, ובמקומות שבהם המציאות אינה חד-משמעית, לא קיים ציווי חד משמעי גם כן, ואז צריך להתחיל לחשוב. והכל בנוסף לזאת יודעים שהמציאות בדרך כלל רחוקה מלהיות חד-משמעית. כל זאת אני אומר כחילוני שמבטל את הסמכות האלוהית וסמכותו היחידה היא מסגרת החיים ומסגרת המציאות.”