“הגיבור של הסיפור זה שחקן שאין לו עבודה ושעף על עצמו ברמות. מזל שזה ככה בגלל שאף אחד אחר לא עף עליו אז לפחות הוא. בכל מקרה לוקחים אותו כמה אנשים מהחלל שיתחפש למישהו מהטובים בשביל שיציל את העולם מהרעים (שככה זה תמיד). שאני אומר יתחפש הכוונה שיעשה את עצמו שהוא מישהו אחר.

זה ספר מאה אחוז בשביל הכיף. גם הוא לא חופר יותר מידי וגם אתה רואה את הכוונות שלו אבל יש לך הזדמנות דרך זה לראות איך אפילו האנשים שלפי השכל צריכים להיות האלה עם ההכי הרבה דימיון אתה רואה שגם הם נעולים בתוך המה שמכירים. אני יסביר לכם על מה אני מתכוון. 

בתוך הסיפור יש שמה מצב שהטובים מפחדים שמישהו ילשין על הזה שמתחפש. לפי דעתו של הסופר בשביל שזה יצא לכל האנשים צריך שמישהו יהיה לו ביד הוכחה שזה באמת לא הבנאדם האמיתי ורק אם זה ככה אז יספרו את זה בטלויזיות של העתיד או במה שבא במקום העיתון. עכשיו אצלו הטלויזיה זה לא טלויזיה. במקום זה יש משהו יותר משוכלל וגם במקום העיתון יש לו ברור יותר שכלולים. אבל החיים זה לא טכנולוגיה יעני העולם המהפכה שהוא לא התחיל אפילו לדמיין אותה זה שבכלל לא צריך הוכחה בשביל שום דבר יעני כל אחד יכול להגיד מה שבא לו ובכלל לא משנה מה זה אמת. תמיד יהיו אנשים שילכו עם זה כי זה בא להם טוב באינטרס שלהם או אולי סתם בשביל שאוהבים להדליק ובטח אם זה משהו על מישהו מפורסם. כל שאיך שמתייחסים למה זה אמת כבר לא מה שהיה פעם וכל השינוי על איך שאנשים עושים את התקשורת בין אחד לשני ומול שאר האנשים כל זה השתנה והסופר הזה בכלל בכלל לא בכיוון. 

היום גם כל אחד יכול להיות איך שבא לו ושם מילים בפה של מי שהוא רוצה ואף אחד  לא מזיז לו שאתה מתרגל שזה ככה. אפילו אם אני מסתכל עלי אז יש לי פה המילים שלי ואף אחד לא אכפת לו אם אני שמתי אותם בפה שלי או מישהו אחר. מה זה חשוב. בסוף משנה המה שאתה אומר וזהו. ומי שרוצה לשמוע ישמע בדיוק מה שבא לו לשמוע שיש כל כך הרבה קולות אז אף אחד לא מכריח אותך שתשמע את כולם.”

“רציתי לדרג את הספר כמצויין אך דירגתי כטוב רק בגלל שלרוברט היינלין יש ספרים טובים יותר. זהו אחד מספרים הראשונים, מ-1956, ספר קטן יחסית לספריו המאוחרים. לא הוגן מצידי. הספר מצויין!
ספרי מדע בדיוני טובים אינם מלחמות תותחי לייזר של חלליות הטסות במהירות האור, אלא נסיון לשחזר את החברה האנושית בעין ביקורתית.
מצד אחד זהו סיפור של שחקן תיאטרון הרואה במשחק אמנות ומקצוע נקרא לגלם דמות אמיתית ברחבי החלל. המשחק כל כך משכנע עד כי מיטשט הגבול בין משחק לאמת.
מצד שני זוהי ביקורת על השיטה הפוליטית האנגלית (שהיא כל כך קרובה לשלנו), תוך השלכתה אל אימפריה בין כוכבית עתידית. היינלין, האמריקאי, מגחך על גינוני המלוכה, ועל עניינים פוליטיים כמו קואליציה ואופוזיציה, מצליפי סיעות, הצבעות אי אמון, ממשלת מעבר והשימוש (באנגליה) במחוזות בחירה. במשטר שבו המנהיג לא נבחר ישירות, קיים מתח בשאלה מיהו השולט. המנהיג או מנגנון המפלגה?
וכן יש התקפה ישירה על המנהיגות הפוליטית, שהיא למעשה הצגה כל כך מלוהקת (למשל השימוש בתיקים על בני אדם בהם כתובים פרטים רלבנטיים כמו תחביבים וכו כעזר לפני פגישות)עד כי אפשר להחליף את המבצעים מבלי לשנות את הרכב הדמויות.
למרות הביקורת הפוליטית, הספר כתוב במקצב של ספר הרפתקאות. אין רגע דל.”

“כשבחרתי את כוכב כפול מן המדף היה זה לאחר רצף של ספרים ארוכים\כבדים, הגעתי למצב, שפשוט אמרתי לעצמי שאני חייב משהו שהוא מהיר ולעניין.
כרגיל אצל היינלין, כל ספר פגיעה בול. ממש החזיר לי חזרה את האמון והרצון לקרוא.
גמאתי את כוכב כפול במספר שעות וסיימתי אותו עם חיוך גדול על הפנים.
היינלין כפי שהוא עושה זאת בכל ספריו, בנה גם הפעם את לארי סמיית כדמות עמוקה בצורה הומוריסטית ופוליטית המשאירה את הקורא מרותק עד המילה האחרונה, מוכיח בזאת שוב שדור הזהב של המד"ב הוא דבר שלצערנו עבר מן העולם והלוואי שיחזור.”

“"מי שנכנס למסבאה לבוש כמו עם־הארץ, ומתנהג כאילו המקום הוא רכושו הפרטי, חייב להיות "משוטט" – חללאי" (עמוד 7). כך נפתח הספר "כוכב כפול" (הוצאת כתר, 1992) שכתב אחד מענקי ז'אנר המדע־בדיוני, רוברט היינליין.

עלילת הספר נפתחה כאשר הקפטן דריוס "דאק" ברודבנט, ושותפו ז’אק דיבואה, שניהם "משוטטים – קברניטי חלל מוסמכים" (עמוד 12), גייסו את לארי סמית, שנודע בימים עברו כ"לורנצו סמיית' הגדול", שחקן תיאטרון מן השורה הראשונה, אשר נקלע למצוקה כלכלית, לתפקיד חייו.

בקווים כלליים, הסביר ברודבנט לסמיית', "מדובר בעבודת כפיל לאישיות ציבורית ידועה. ההבדל הוא שההתחזות חייבת להיות מושלמת עד כדי כך שתערים על אנשים שמכירים אותו היטב ונמצאים קרוב אליו" (עמוד 13). אך מדובר כמובן במשימה מורכבת יותר, שכן האישיות המדוברת היא ג'ון ג'וזף בונפורט, מנהיג האופוזיציה בפרלמנט של מאדים.

בונפורט צבר לעצמו אויבים רבים, ולא פעם ניסו להתנקש בחייו. "הייתי נוכח פעמיים בניסיונות התנקשות בחייו – באחת הפעמים האלה יריתי במתנקש בעצמי" (עמוד 39), סיפר ברודבנט לסמיית'. רגע לפני מהלך פוליטי גורלי שעמד לבצע, שהיו יכולות להיות לו השפעות מרחיקות לכת על יציבות הממשלה, נחטף בונפורט בידי יריביו. בשל חשיבות האירוע ביקשו ברודבנט ומקורביו של בונפורט לשכור את שירותיו של סמיית' שיתחזה לפוליטיקאי ממאדים וישלים את המהלך.

במקביל אין בכוונת יריביו של בונפורט לאפשר לברודבנט להצליח. רגע לאחר שסמיית' הסכים לקחת על עצמו את התפקיד, הוא מגלה שזה עשוי להיות תפקיד חייו במלוא מובן המילה. מתנקש שפרץ לחדר כמעט וסיכל את המהלך, אולם "הוא בזבז את הירייה הראשונה שלו על ג’וק, ולא זכה לשנייה, כי דאק ירה בו בראשו" (עמוד 20).

ניסיון החיסול הבהיר לסמיית' את מצבו. למזכירתו של בונפורט, פני, שסייעה לו בהכנות לתפקיד הסביר זאת בבוטות. "כשחקן, הגעתי לכאן כדי לעשות עבודה של שחקן. את יודעת למה. את יודעת גם שהערימו עלי על מנת שאקבל אותה – זו לו עבודה שהייתי מקבל בעיניים פקוחות, אפילו ברגעים הפרועים ביותר של חיי. אני שונא אותה הרבה יותר מכפי שאת שונאת אותי על שאני עושה אותה – כי למרות הבטחותיו העליזות של קפטן ברודבנט, אני לגמרי לא בטוח שאצא ממנה בעור שלם – ואני כרוך מאוד אחרי העור שלי; אין לי אחר מלבדו" (עמוד 50).

ואכן סמיית' נדרש לגלם את בונפורט כאילו הוא היה הוא ממש, לחמוק מיריבים פוליטיים, מתנקשים ושאר מרעין בישין, אם ברצונו להצליח לרדת מהבמה בשלום. ספר נפלא.”