“באחרונה קראתי את ספרו המרתק של סיר רוברט תומפסון, "שלטון ומרדנות" (הוצאת מערכות, 1967) על ניסיונו בלחימה בכוחות גריליה במלאיה ווייטנאם. במלחמת העולם השנייה היה רוברט תומפסון, כפי שנכתב בגב הספר, ״קצין ב-ר.א.פ. נמלט מן היפנים בעברו דרך סין, השתתף בשני מסעות הצ׳ינדיטים של וינגייט בבורמה, בהם זכה ב"צלב הצבאי" ובאות "מסדר השירות המצוין". בתום מלחה"ע חזר למלאיה, עסק בעיקר בבעיות הבטחון שנתעוררו בעקבות המתיחות והמרי".לאחר מכן פעל כקצין במטה המבצעים הבריטי בעת מצב החירום המלאי ושיחק תפקיד מפתח בהבסת צבא השחרור הלאומי המלאי. בשל ניסיונו שימש, בראשית מלחמת ווייטנאם, כראש המשלחת המייעצת הבריטית. ומכאן שהיה מומחה של ממש בתחום הלחימה בגריליה וחתרנות.
לדבריו, "קטל במורדים שאינו מלווה בעת ובעונה אחת בהשמדת תת־המבנה שלהם, הוא מאמץ מבוזבז, משום שארגונם החתרני ימשיך להתפשט ואבדותיהם תפוצינה במגוייסים חדשים" (עמ׳ 110). זה נשאר נכון. תומפסון תהה בראשית הספר "מהו סוד־קסמו של הקומוניזם בישובי דרום־מזרח אסיה, ומפני מה נמשכים אל דגלו בעיקר צעירים? אך ישנן שתי שאלות נוספות, מטרידות יותר את בן המערב, הנהנה מחייו בחברתו החופשית והמשגשגת" (עמ׳ 13). איך, שאל, "מתקיימים כוחות־גריליה קומוניסטיים חרף כוחות קונבנציונליים נרחבים הנעזרים בארצות שעוצמתן, משאביהן וכוונו־תיהן הטובות הן לכאורה ניצחות, ואף מאיימים לגבור עליהם? ומעל לכל, איך אפשר להביס כוחות גריליה אלה בלא לשלם מחיר עצום באנשים, בכסף, בחומר ובזמן ובלא להסתכן במלחמה" (עמ׳ 13).
"ממשלה מותקפת הניצבת לפני מצב מעין זה מזמינה את מפקדיה הצבאיים לטפל במורדים. באורח טבעי נוטים הללו להשקיף על היחי־דות המקומיות והסדירות כעל יעדם הראשי, שכן מבחינה צבאית מהוות הן מטרות מצודדות ביותר" (עמ׳ 31). התוצאה הסופית, קבע, "היא מבצעים צבאיים רבי־היקף המבוססים על מודיעין קלוש ביותר, במגמה לחפש ולהשמיד את היחידות הללו. אולם יחידות הגריליה תוכננו ונוצרו לשם התמודדות דווקא עם צורה זו של תגובה ממשלתית. ראשית, אין הן מרוכזות אלא לעיתים רחוקות (זולת לשם פעולה ביוזמתן הן), והן פזורות על פני אזורים רחבים של יערות־עד או שטח בלתי־חדיר אחר. כאשר מצליחים כוחות הממשלה ליצור מגע, אם האיר להן המזל, מפסיקים כוחות הגריליה מיד את הפעולה. במקרים נדירים שבהם מצליחים לכתר יחידה, ללכוד אותה בשטח פתוח ולהסב לה עקב זאת אבדות כבדות, אין נגרם נזק של קבע. אך הסתלקו כוחות הממשלה, קם כל הארגון לעסוק שוב במלאכה, ותוך פרק זמן קצר של שניים־שלושה חודשים באות האבדות על פיצוין. נניח למשל, שלפלוגה סדירה מכוח ג׳ נגרמות חמישים אבדות; את מקומן של הללו ממלאים מיד על ידי העברת אנשים מן היחידות הלא־סדירות המקומיות בסבי־בה, מכוח ב׳, ואת הללו מתגברים על ידי מגויסים חדשים מקרב האוכלוסיה שמספק הארגון א׳. חידוש־עוצמה זה משפיע השפעתו על האוכלוסיה המקומית, וגורם לדעיכתו המהירה של כל אמון בממשלה, שניצחון מעין זה עשוי להשיבו" (עמ׳ 31).
תומפסון מנה שורה של מטרות שצריכות לעמוד לנגד עיני ממשלות בהתמודדות עם ארגונים שכאלו. ראשית, קבע, "לממשלה חייבת להיות מטרה פוליטית ברורה" (עמ׳ 50), ורצוי שזו תהיה בת מימוש. שנית, הדגיש, "על הממשלה לפעול בהתאם לחוק" (עמ׳ 51). שלישית, "לממשלה חייבת להיות תוכנית כוללת" (עמ׳ 53). לדבריו, עליה "להקיף לא רק את פעולות הבטיחות והמבצעים הצבאיים. היא חייבת להקיף את כל הפעולות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות, המינהליות, המשטרתיות והאחרת שיש להן זיקה למרי. בראש ובראשונה עליה להגדיר בבירור תפקידים ואחריות כדי למנוע כפילות־מאמץ" (עמ׳ 53). עוד ציין כי "חיוני קיומו של איזון נאות בין המאמץ הצבאי והאזרחי, תוך תיאום פעולה מלא בכל השטחים, אחרת יתעורר מצב שבו לא יחוללו המבצעים הצבאיים על תוצאות של קבע, מחוסר תמיכה בהם על־ידי פעולה אזרחית החייבת לבוא בעקבותיהם" (עמ׳ 54). בדומה לכך, "תהיינה פעו־לות אזרחיות, בפרט בשטחים שבתחומם נטוש המאבק עם המורדים, בבחינת בזבוז זמן וכסף אם לא תיתמכנה על־ידי מבצעים צבאיים שיספקו את ההגנה הנחוצה" (עמ׳ 54). רביעית, "על הממשלה לקבוע מתן עדיפות להבסת החתרנות הפוליטית להבסתם של לוחמי הגריליה" (עמ׳ 54).
"סודם של כוחות הגריליה הוא שבכדי להצליח, עליהם להחזיק ביוזמה, לתקוף מטרות נבחרות במועד הרצוי להם ולהשתמט מקרבות שעה שכוחם נחות. אם יעלה בידם להתמיד במתקפתם באורח זה, יגברו מאליהם עוצמתם ורוח הלחימה שלהם, עד שינחלו נצחון. לפיכך חייבת מטרת הלוחמים באנשי הגריליה להיות אילוץ המורדים להתגונן, כדי שיאבדו את היוזמה, יתפזרו וישקיעו את מרצם במאבק על עצם קיומם. כך איפוא ישתנה מצבם מהתעצמות אוטומטית להצטמצמות מובטחת, ועקב זאת ידעכו עוצמתם ורוחם כאחד" (עמ׳ 109). לשיטתו, ויש בכך מן הצדק, "כדי להשיג מטרה זאת ולאלץ את המורדים להתגונן, ובאותה שעה להתמיד בהפעלת שיעור גבוה של מבצעים ולהגביר את אחוז המגעים עם האויב, יש לנהוג לגביהם באסטרטגיה ובטקטיקה לפי עקרון היסוד של לחימה בכוחות גריליה בשטחים האופייניים להם" (עמ׳ 109).
תומפסון ציין כי באזורים המאוכלסים "יש לשים דגש עיקרי על מבצעי "טיהור ומאחז", בניגוד למבצעי "חיפוש וטיהור"; ככל שיהיו תוקפניים, לא ישיגו האחרונים את המטרה הכפולה של קטל במורדים והשמדת תת־מבנה שלהם. שיעור המגעים ומספר המורדים הנהרגים יהיו מצומצמים ומקריים ביותר. יתר על כן, סוג כזה של מבצעים מחייב תכופות מאמץ כביר של כוחות אויר וקרקע רחבים, דבר הכרוך בבזבוז. סיבת אי־ההצלחה היא שבמבצע מסוג זה אין אין כוחות הממשלה פועלים בשטח האופייני למורדים היריבים, ומשום כך יחידות המורדים נאלצות להילחם מלחמת הגנה על ארגונם ועל מבנהו השורשי" (עמ׳ 110).
אף שאת הניתוח הבא הקדיש תומפסון לאזורי ספר, הוא ציין כי הדבר חל גם על האזורים המאוכלסים. לדבריו נדרש "שיחידות הצבא הסדירות, ולא רק פלוגות קומנדו, תאו־מנה לקראת מבצעים של חדירה עמוקה לאורך־זמן, בפרט בהרים וביערות־עד. פשיטות קצרות לאזורי המלחמה – ואפילו תהיינה מית־קפתיות ורבות־היקף – אינם משיגות תוצאות של קבע. ייהרגו אולי כמה מורדים ויתגלו כמה מצבורים, אך תוך זמן קצר שוב ימלאו המורדים את החסר" (עמ׳ 111). אמת היא כי "סוד כוחם של המורדים באזורים אלה הוא חופש התנועה המאפשר להם לרכז או לפזר את כוחותיהם לפי ראות עיניהם. סוג המבצע הנדרש מחייב החדרת הכוחות הממשלתיים בחשאי ככל האפשר, ואת החזקתם שם תקופה ארוכה וכאשר יש צורך – בעזרת אספקה אוירית (למרות אספקה מן האויר – ישנן כמה תחבולות המונעות גילוי מיקומן של היחידות). את היחידות יש להחזיק בשטחים מצומצמים יחסית, וכדי שתוכלנה להציב מאר־בים כמעט קבועים בדרכים שהמורדים מוכרחים להשתמש בהן. לא זו בלבד שהדבר יסב אבדות למורדים , אלא ישלול מהם חופש תנועה ואט־אט ימוטט את רשתות האספקה והתקשורת שלהם. עקב זאת תתפ־זרנה יחידותיהם לחבורות קטנות ותיאלצנה לחפש מזון ושאר אספקה בשולי האזורים המאוכלסים, שם תהיינה פגיעות עוד יותר למארבים קטנים. שוב יתברר, כי ככל שכוחות הממשלה מסוגלים לפעול ממש בתנאים האופייניים לפעולת המורדים, כן גדלה הצלחתם" (עמ׳ 111). לקרוא ולחשוב על יחידות הכוחות המיוחדים והסיור של צבא היבשה האמריקני בווייטנאם ועל אגוז ויחידות מובחרות נוספות בלבנון. אין להיפלא, אם כן, שהספר אכן שימש כאחד המקורות התפיסתיים בעת הקמת יחידת אגוז.
תומפסון על על כך שעל מנת "להצליח במבצעים ביערות־העד, נחוצים אמנם אימונים מיוח־דים, אך לא אנשים מיוחדים" (עמ׳ 144). תומפסון ציין כי החייל נדרש להסתגל לחיים ולתנועה ביערות־העד ועמד על כך שבקרב מי שלא גדלו ביערות אלו "מפעם פחד עמוק, כמעט מסורתי, מפני יער־העד, שרק נסיון ואימונים יוכלו לשרשו. אין לוחמי־יער טבעיים; גם המורד חייב ללמוד את המלאכה" (עמ׳ 145). אבחנה זו נכונה גם לגבי הלחימה במנהרות ברצועת עזה, בתווך התת־קרקעי, ובמידה פחותה בלחימה האורבנית. אימון מקנה ידע וביטחון לכוחות ומאפשר להם לפעול ביעילות בתווך שבו פועל האויב.
"שלוש התכונות לסיכול מרי הן סבלנות, החלטיות ורוח תוקפנית, אולם האחרונה צריכה להיות מחושלת בתבונה ובזהירות" (עמ׳ 160), קבע. לתפיסתו, "גישה שיטתית ועיקשת ולחץ בלתי־פוסק הם אשר יתישו בהדרגה את כוחות המורדים. אל לממשלה להתפתות ולהסיח דעתה, לא על־ידי תגובות המורדים ולא על־ידי מותחי־ביקורת מקרב שורותיה, אשר יחתרו לפתרון פשוט ומהיר יותר. אין קפיצת־דרך ואין מעשי־ניסים" (עמ׳ 160). גישה זו היא אכן מתאימה למקרים שבהם המורדים הינם חלק מן המדינה, כמו הווייטקונג, צבא השחרור הלאומי המלאי ובמידת מה הטרור הפלסטיני באיו"ש. ומנגד, במקומות כמו רצועת הביטחון בלבנון ולחלופין רצועת עזה, אפגניסטן ועיראק, בהן הכוח המערבי הוא כוח כובש שלא בהכרח חייב להחזיק בשטח, מוטב להסתפק במכה חזקה, שכן כמאמר עפר שלח, זהו חלומו של ארגון הגריליה שצבא תופס את שטחיו ופועל בהם בכוח גדול, כבד ומסורבל. אז יכול ארגון הגריליה להתיש את הצבא כשם שיתושים מתישים פיל וצבועים מתישים אריה.
תומפסון הוציא מתחת ידו ספר מרתק שניכר שהיה רלוונטי ללחימה בטרור הפלסטיני בשנות השבעים, באנתאפדות, בשהייה בלבנון וכן גם כיום בעת שצה"ל הביס את צבאות הטרור שהתפרקו לכדי תאי טרור.”
