“מן המפורסמות היא הערתו של רש"י לפסוק "איש אמו ואביו תיראו": "כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו". מי מפחיד יותר? אמא או אבא? אבא, ברור. רוב הילדים יענו כך. באופן טבעי קל יותר לאדם לקיים את ציווי היראה כלפי אביו, ודווקא בשל כך הוקדמה האם לאב, לזרז את האדם היכן שנזקק לזירוז.

עם השנים, כחלק מתהליך ההתבגרות וההתפקחות, הולכת ופוחתת היראה הטבעית עד שממשיכה להתקיים רק מכוחו של הצו המקראי או המוסרי. אלא שאצל ילדי המשפחה מנפולי, השנים החולפות לא עמעמו אפילו במעט את המורא מפני אביהם האלמן.

את ששת הילדים, מגילאי העשרה ועד שנות העשרים המאוחרות, אנו פוגשים בסיומו של יום ראשון שגרתי, מכונסים בסלון ביתם וממתינים לשובו של האב מעמל יומו. איש בל יעדר, לא בימי ראשון ולא באף יום אחר. כל יציאה החוצה, אל העולם העוין שרק מחכה להזדמנות הראשונה להידחק בין חברי המשפחה ולקרוע אותם זה מעל זה, נדרשת להיות עניינית וקצרה. שיטוטים סתמיים ובילויים משחיתי-זמן אסורים על שלושת הנערים-בחורים, קל וחומר על שלוש האחיות.

למרבה הפלא, השישה מקבלים את כליאתם בהכנעה, והמרד היחיד שלהם, שאפילו בינם לבין עצמם כמעט ולא נמצא לו הד, בא לידי ביטוי בגיחות חפוזות ותמימות לחיק הטבע או לכנסייה. הבצוותא הכפוי והשעות הרבות שהעבירו יחד הפכו אותם ליחידה מגובשת היטב, שחוזקה באמצעות קשרים פנימיים בין האחאים: צמדי אח-אחות שקרבה נפשית יתרה חיברה ביניהם. וכך, מחולקים לשלושה זוגות, היו האחים עומדים ומשוחחים באותו יום ראשון, מצפים לבואו של האב שיתן את האות לפתיחת הסעודה, סביב שולחן שסידורו קבוע.

ובכן, מה היה טיבו של אב זה, המכונה דון פסקרלה? אמת, האב השליט וחלפן הכספים הישר והגאה היה אדם קפדן ועצור, אך לא רע לב. חטאו היה בכך שהפך את ילדיו להיות כל עולמו, וכשילדים הופכים להיות עולמם של הוריהם - מוטל עליהם משא כבד, גם אם מתחלק בשישה. דון פסקרלה היה טיפוס שבשום אופן לא ניתן להגדירו ידידותי. ידידות פירושה קשר עם זולת שאינו חולק עמך קרבת דם, ועל כן סכנה ואיום לאחדות המשפחה. לדידו, כל מה שהתרחש מעבר לקירות ביתו או משרדו פשוט לא התקיים, וכך התאפשר לו להפנות את כל מרצו לעמידה על המשמר. לעיתים חגיגיות, בחלונות ובדלתות מוגפים, היה נותן את קולו בשירה אדירה שילדיו התענגו עליה וציפו לה. נקל לשער שבשירתו היה מזהיר את ילדיו מן הנשרים המחכים להם בשמים, יותר מאשר מבקש מהם לחתוך אותם.

הרומן מתרחש באיטליה של שנות העשרים. "משפחה אחת המשקפת תקופה והתמוטטותה", משפט קטן שאילולא נכתב בגבו הקשיח של הספר, כנראה שהייתי מחמיצה לגמרי את האלגוריה לשליט ועמו. דון פסקרלה, המנהיג הבלתי-מעורער בביתו, האב הרואה במשפחה ערך עליון, האדון המתגאה בייחוסו הגזעי והמחזיק במשרת שנוא הבולש אחר ילדיו; אדם זה, המכנה את דירתו "טירה" - "ועם מילה זו מתגלה הפער הגא הראשון בין המציאות לבין תמונת עולמו", מייצג (כך נראה לי) בדמותו רעיונות פשטיסטיים מרכזיים. זאת על אף שהוא עצמו היה קורבן של הפאשיזם, כשנאסר לזמן קצר אך בעל השפעה מכרעת.

אומנם אנו עוסקים במשפחה, ובמשפחה כידוע אין עורכים השוואות, אך עלי להסביר מה הביא אותי לפתוח את הספר המיושן-משהו הזה, ששום דבר בו לא משך אותי, למעט השם: פרנץ ורפל. ורפל הוא גם אביו של הספר המופתי "ארבעים הימים של מוסה דאג". אני לא יודעת מי הבכור, אם כי אני משערת שלא מוסה דאג, שברור שהוא תוצר של הורה עתיר ניסיון (טוב, בדקתי ואכן כך), אבל ברור למי שייכת הבכורה. אבל מספיק, אמרנו בלי השוואות, וממילא לא ציפיתי מהספר הכתום הזה להישג הכביר של מוסה דאג.

אמרתי מיושן, ולא הסברתי. היה משהו קצת לא אמין בצייתנות של הילדים (כבר לא ילדים, להזכירכם), בהרמוניה המושלמת ביניהם. אומנם "המרד הגדול" עוד יגיע, אך אפילו הוא לא הביא איתו איזו התחצפות קטנה לאב, איזה חיכוך משמעותי בין האחים. מיושן, לא כי פעם היו ילדי-מופת כאלו והיום לא, אלא כיוון שקהל הקוראים של היום ידחה אותם בטענה של חוסר אמינות, אפילו תיאר הסופר ילדים מציאותיים. כמובן, יתכן שגם בדורו של ורפל דעת הקהל הייתה כזו, והמשמעת והלכידות המודגשים היו בחירה מכוונת לחיזוק האלגוריה, ויתכן לא פחות שרק אני, האחות שמצליחה לריב עם שני אחיה היחידים לעיתים קרובות, לא האמנתי.

אם לסכם את חווית הקריאה בכללותה, אומר כך: כתיבתו של ורפל יפה כפי שזכרתי. הספר נקרא בהילוך אחד פחות, הן בשל אופי הכתיבה והן בשל קצב העלילה, שגם הדרמות הקטנות הקיימות בה לא מוציאות אותה משלוותה. חלק מילדי המשפחה מקבלים תשומת לב רבה יותר, חלק פחות, אבל אף אחד מהם, בטח לא האב, לא נוגע ללב במיוחד, לא בחייו ולא במותו (ואגב, מי שכתב את גב הספר שלח אחות אחת אל מותה בטרם עת, אולי כשורפל סובב את גבו). למן החלק בו המשפחה מתפצלת והבנים יוצאים לנכר, העלילה מאבדת גובה, למשל כשאנו לומדים על קורות האחים רק ממכתבים. קראתי בעניין, אך לא בעניין רב. על הפאשיזם לא נוסף לי גרם של ידע, ואני לא ממש מומחית פאשיזם. שלושה וחצי כוכבים, מעוגלים לארבעה, כדי לא להעיב במשהו על החלטתכם לקרוא את מוסה דאג.”

“השנה היא 1924, המקום הוא נפולי, הרחוב ויה קונקורדיה ואב הבית הוא דון דומניקו פסקרלה בן ה-66. לדון דומניקו 6 ילדים, מאנונציאטה בת ה-27, עבור דרך פלצ'ידו, גרציה, לאורו, רוג'יירו ואירידה הקטנה בת ה-13. דון דומניקו מנהל בנק השקעות קטן עם שותפו וביתו הוא מבצרו.
דון דומניקו לא מרשה לאיש לחדור לביתו ואין הוא מניח לילדיו לשהות בחוץ יותר מהרגיל, כלומר לימודים לצעירים וקניות למבוגרות יותר ודי בכך. כדי לפקח עליהם ובהעדר אם, שמתה מזמן, קיים ג'וזפה הזקן, המשרת הנאמן, המשגיח על הילדים ומלשין עליהם מפעם לפעם.
בכל יום מגיע האב הביתה בחמש ואז כולם נערכים לקבל פניו, להדליק את האור, להניח לו להגיע לחדריו בשקט ולהתכונן לארוחת הערב, החוזרת על עצמה זה שנים שוב ושוב ללא שינוי משמעותי. מדי פעם מניח האב לכולם להתכנס יחד בטרקלין ולשמוע אותו שר שירה אופראית אדירה ורבת הוד ופעם בשנה הוא לוקח את כולם לפתיחת עונת האופרה.
ערב אחד מחליטים לאורו היפה בבנים וגרציה הזוהרת בבנות להמרות את פי האב וללכת לנשף במלון מפואר בנפולי. כל האחים שותפים למזימה וכשהשניים חוזרים לפנות בוקר הם מצפים לאב הזועם, שלמרבה ההפתעה כלל לא חזר הביתה וכלל אינו מודע לעבירה המהדהדת על החוק. זה בדיוק הלילה בו נחתה על האב מהלומה בדמות בוגדנותו של שותפו לעסק, העלמותו עם הכסף והעלמות עקבותיו.
מכה עסקית זו פותחת שרשרת ארועים דרמטית וארוע רודף ארוע. ילדיו של דון דומניקו מתגייסים לסייע. אין הם כלל בעלי יכולת לסייע בשום צורה. אין להם מקצוע, אין קשרים ואין שום יכולת חברתית. למרות הכל, לאורו הבן האמצעי, ובעל התושיה מכולם, מציע שהבנים ייסעו לברזיל, למושבה האיטלקית, ימצאו עבודה וישלחו את הכסף. הם אכן עושים זאת, האב מצידו מנסה לשקם את העסק וברקע נפתח סיפור אהבה בין אנגלי מסויים, המבוגר ב-25 שנים מהבת הזוהרת גרציה, וזה מסייע בסופו של דבר בדרמה הגדולה המתפתחת.
בסופה של שנה המשפחה נותרת עם טרגדיה אחת גדולה, שמשמעותה בן אחד פחות, חתן אחד חדש, מאסר ושחרור ממנו והבנה של האב עד כמה נוקשה היה, עד כמה בלתי אנושי ועד כמה הוא סבור שעשה הכל למען ילדיו, בשם האהבה כמובן.
רומן זה הקדים את שני הרומנים הגדולים שלו "40 הימים של מוסה דאג" ו"שירת ברנדט". ברומן המופלא שלפנינו הוכיח ורפל את יכולתו לכתוב סיפור אנושי קטן בכישרון ענק. בדיוק הז'אנר החביב עלי.
המשפחה מנפולי הוא סיפורו של אדם נוקשה, שנוקשותו מביאה עליו בדידות נוראית, מכה של בגידה עסקית ובעקבות כך אבדן בן וכבוד, כבוד שליווה אותו כל חייו כעמוד אש. לקראת סיום, כשהעניינים פחות או יותר מסתדרים, הדמעות כבר זולגות מעצמן. ורפל מיטיב לתאר בסגנון דרמטי את קורותיה של משפחה שנחת מעטה מאוד נפלה בחיקה. אין רגע דל בתאור קורותיה של המשפחה אותה שנה, כשהיא נעה בין תקווה מעטה להמון ייאוש, והכל בשם גאוות אב. כמה נוגע ללב וכמה נפלא הסיפור הזה.”