“"הצוות המובחר" מתייחס לאותם טייסים ששברו לראשונה את מחסום הקול, ולאלה שאחר כך טסו לחלל כאסטרונאוטים.

אם תקראו את הספר הזה, תלמדו הרבה לגבי הצד הטכני. אבל הדגש הכללי הוא על הצד האנושי.

הצד האנושי הוא התרבות המיוחדת של האליטה שבין הטייסים: על אמונה שטייס ממש טוב לעולם לא יתרסק; על איך הם תמיד מודדים אחד את השני על פי דירוג לגבי היוקרה של תפקיד זה או אחר; על משיכתם, בזמנם החופשי, ל"שתייה, נהיגה, ושתייה ונהיגה"; ועל נחלת נשותיהם שהיא לרוב חרדה ותיסכול.

אלה הם "הצוות המובחר". תכונותיהם כטייסי-על מסתכמים בכותרת האנגלית של הספר:
The Right Stuff
היינו "החומר הטוב ביותר".

מה הוא בדיוק החומר ההוא ומה הוא דירוג היוקרה של התפקידים: לגבי אלה יש הסכמה כללית כשהסיפור נפתח. 1947. בסיס אדווארדס של חיל האוויר במדבר המערבי. המקום בקושי ידוע לציבור הרחב. אבל כל טייס שאפתן יודע עוד יודע עליו: אדווארדס זה "פיסגת הפירמידה". שם מתקבלים רק הטובים שבטובים, כשמטרתם היא לשבור את מחסום הקול (מבלי להתרסק תוך כדי), ולנסות את מטוסי הקרב החדישים ביותר.

עשר שנים אחר כך, מתהפך העולם ההוא על עצמו כשמשגרים הרוסים את ספוטניק! לצוות המובחר המקורי — טייסי הניסוים מאדווארדס — מתווסף צוות מובחר מתחרה, הם שמונת האסטרונאוטים הראשונים. והשאלה הבוערת ביותר אצל החבר'ה האלה היא: מי הכי מובחר בינינו?

היום, בדיעבד, התשובה אולי נראת מובנת מאליה; האסטרונאוטים הלא הגיעו תוך עשור לירח. אז וודאי שהם היוו "פסגת הפירמידה". אבל זה לא כך נראה, דווקא, בהתחלה. החלליות הראשונות דרשו מעט מאד מהאסטרונאוטים. מההמראה ועד לנחיתה, החללית היתה בשליטתו המלאה של חדר הבקרה שבהיוסטון טקסאס. האסטרונאוטים היוו לא יותר ממטען אנושי. (שכן ה"אסטרונאוט" הראשון היה קוף שימפנזה!) אולי הגרוע מכול היה שלב הנחיתה — צניחה לים, מה שהזכיר לטייסים על נטישה: חרפה! אבל בערוב הימים, השתנו דברים ככול שמשימות החלליות נהיו עוד ועוד שאפתניות ובמקביל ניתנה עוד ועוד אחריות לאסטרונאוטים.

ולמי שממהר: יש גם סרט, סרט מצויין אגב, והוא די נאמן לספר (חוץ מכמה דמויות שהן שילוב של דמויות מרובות מן הספר, וכמובן שבספר של 700 עמודים יש יותר חומר משאפשר לדחוס לתוך סרט של שעתיים).”