“ויליאם (לימים ג'ים) באקסטר, הוא נער בן 12 בפנימיה אנגלית, באמצע שנות ה-60' של המאה הקודמת. לאחר שהתייתם מאימו, אביו, שכונה בפיה "השטן", הכניס אותו לפנימיה. אותו אב חביב, כך מסתבר, "מפסיד" את בנו לאיש המכונה "הקפטן" (ועוד כמה שמות) במשחק שש-בש, או שמא שח. דרכו של ויליאם בפנימיה אינה סוגה בשושנים, בלשון המעטה, שכן הוא מוגדר על ידי חבריו כ"עמלקי" – מסתבר שגם ילדי הגויים לומדים משהו מעם הנצח. המשמעות המעשית היא שהוא מושא להתעללויות בלתי פוסקות מ"חבריו". בהתחשב בכך, משהופיע אותו קפטן בבית הספר ובידו אישור להוציא את ויליאם מבית הספר "עד השעה שש", הוא נענה להצעת הקפטן ועובר לגור עימו ועם ליזה הרחק מהפנימיה.

ליזה, הפכה לעקרה, בעקבות ניתוח הפלה כושל, לאחר ש"השטן", אביו של המספר, עיבר אותה. הקפטן, שיש לו דרכים משלו להשיג את מה שהוא רוצה, מביא לה את ויליאם כדורון ומשנה את שמו לג'ים. ג'ים גדל עם ליזה ומסתגל לעולם המסתורי של הקפטן, הנעדר באופן מסתורי לעיתים קרובות. בשלב מסוים הקפטן עובר לפנמה, ומבטיח שלכשיעשר ידאג להביא את ליזה ואת ג'ים אליו לפנמה. בסופו של דבר, גי'ם נוסע לפנמה. שם הוא מגלה, בערך, עוד דברים על הקפטן ועל מעורבותו של האיש במלחמת המהפכנים הסינדיניסטים נגד הרודן סומוזה, שנתמך על ידי האמריקנים. הספר מסתיים ערב חתימת ההסכם טוריחוס-קרטר (1977) בדבר העברת השליטה על התעלה לממשלת פנמה ב-1999.

גרהם גרין, בוחר לספר את הסיפור מזוית הראיה של ג'ים והוא מבוסס על רשומות שהשאיר בטרם נעלם. בצד התבגרותו של ג'ים, אנו עדים למערכת היחסים המיוחדת בין ליזה לבין הקפטן. גרין מיטיב לתאר מערכת יחסים מיוחדת זו, שניתן אולי לתארה כ"חסד האהבה". הקפטן מחויב לרווחתה של ליזה ועושה הכל למענה, גם אם בדרך לא קונבנציונליות. זה הכח המניע אותו, אפשר שזה גם המקרה לגבי תמיכתו בסינדיניסטים, או שמא מעורב כאן בצע כסף, גרין משאיר סוגיה זו פתוחה. גרין מצליח לאפיין את הקפטן לפרטי-פרטים במהלך הסיפור, אך מצליח להשאיר דוק של מסתורין סביב האיש.

בספר מופיעות עוד דמויות ביניהן קוויגלי "כתב פיננסי" של עיתון קיקיוני ובפועל כנראה איש מודיעין אמריקני, הלהוט למנוע מהקפטן לסייע לסינדיניסטים. גרהם גרין, שקשה למצוא חיבה יתרה לאמריקנים בספריו, מתאר אותו להפליא. באותה הזדמנות הוא מבקר את הגישה האמריקנית האטומה והמתנשאת כלפי המדינות באיזור.

ג'ים, המספר, תוהה באפלה לגבי התנהלותו של הקפטן והסובבים אותו. לכל אדם יש אג'נדה משלו, חלקה סמויה מן העין. גרין מצטט, בתחילת הספר, את סופר האירי ג'ורג' א. בירמינגהם: "התדע להבדיל בעליל בין הטוב לבין הרע, בין הקפטן לבין האויב". ציטוט זה נשמע לי סתום. מסתבר שאותו סופר אירי, פרוטסטנט, שבשונה מרבים מהפרוטסטנטים האירים לא היה יוניוניסט (מתומכי השארות אירלנד בממלכה המאוחדת), כתב ב-1908 ספר בשם Hyacinth (יקינתון). הספר מגולל את קורותיו של יקינתון ואביו הכומר. השיחה ביניהם, הופכת, בדיעבד, לשיחת פרידה, שכן הכומר מת למחרת. במהלך אותה שיחה הכומר, שנשלח לפני עשורים על ידי הכנסיה הפרוטסטנטית באנגליה כדי להמיר את הקתולים האירים לפרוטסטנטיות, מבין שזו לא הדרך. בערוב ימיו הוא מתכונן למונח הנוצרי "ארמגדון" - מלחמת הטוב והרע. התהיה שלו היא כיצד אנשים עוזבים את ההשתייכויות הקודמות שלהם (כנסיה, לאום, מפלגה) ומתכנסים תחת טוב ורע. האם יוכלו לזהות את הטוב, ואת הקפטן מעל לכל? הכומר מסביר שהארמגדון הוא בין אירלנד הטובה לאנגליה הרשעה. "כל הטוב נמצא בצד אחד , כל מה שרע הוא בצד השני, הסוגים של עריצות, תאוות בצע וחמדנות". הקפטן המופיע בתיאור זה כמי שמנהיג את הטוב במלחמתו ברע ביום הדין, הוא באמונה הנוצרית ישו הנוצרי, בכבודו ובעצמו.

ואיך כל הדברים המעניינים של בירמינגהם מתקשרים לספר של גרין? האם הקפטן בסיפור הוא מקבילו של ישו באופן כלשהו? דרכו של הקפטן רווית מעשי נוכלות והאמת, אינה בדיוק הנר לרגליו. הוא ישלם עבור שירותים או מוצר, רק אם אין דרך להמנע מכך, אבל יחסו לליזה הוא מלא חסד והתגייסותו למען הסינדיניסטים היא נעלה (בהנחה שלא נעשתה לשם בצע כסף או הרפתקנות)? אז אולי בעולם בו אנו חיים, אין שחור או לבן ורק המטרה – צודקת או לא – היא זו הקובעת ולא הדרך להשגתה? ואפשר שגרין רצה להזכיר לשנו שהחיים פשוט מורכבים והכל יחסי – גם השטן וגם הקפטן...

השורה התחתונה: קריא, קולח ומעורר עניין אבל לא מספריו האיכותיים ביותר של גרין.”