“"נהניתי למדי מן המלחמה־זוטא שניהלנו, אני ואנשי יחידתי, בתוך המלחמה הגדולה" (עמוד 26).

הספר "היד הקטועה" שכתב המשורר הצרפתי בלז סנדראר (הוצאת משרד הביטחון וזמורה ביתן, 1983) תיאר את חוויותיו של המחבר כמפקד כיתה בלגיון הזרים במלחמת העולם הראשונה. סנדראר היה "מפקד כוח־הקומנדו" (עמוד 87), בגדוד חי"ר בלגיון, ולמעשה מ"מ הסיור הגדודי. "מעמדי היה בלתי־סדיר לחלוטין. מאז תחילת המלחמה הייתי טוראי ראשון; תחילה שימשתי כמפקד כיתה, כלומר תפקיד שממלא אותו רב״ט, ומאז שהתיישבנו בלה גרנו עיר נעשיתי מפקד מחלקת־הקומנדו, וכפוף במישרין למפקד הגדוד. אך ז׳אקוטה בטח בי. לי לא הייתה דרגת קצין, ולכוח־הקומנדו שלי לא היה כל תג מיוחד. זה התפתח בטבעיות גמורה, מכורח הנסיבות, יום־אחר־יום מאז הגיענו לחזית" (עמוד 96).

בדומה לספרי המופת שכתבו ארנסט המינגוויי ואריך מאריה רמארק על "המלחמה הגדולה" גם סנדראר תיאר את המלחמה על רגעיה המבעיתים, המרגשים, הקומיים, וכן את אוות הלוחמים, המתח, הפחד ותחושת הבדידות שחווה הלוחם בחזית. "אני נחפז להדגיש שהמלחמה אינה דבר יפה. ובעיקר, מה שרואה ממנה מי שמעורב בה ככלי זוטר, אדם מן השורה הגדולה והארוכה, מספר־אישי בין מיליוני מספרים אישיים אחרים – נראה בעליל מטופש ומקרי בתכלית, ולא פריה של איזו תוכנית כוללת. לסיסמה צעד או התפגר אפשר להוסיף עוד מימרה: הבלגן חוגג. כן, בדיוק כך, הבלגן חוגג. הולכים, נופלים, מתפגרים, קמים שוב – והכול חוזר חלילה. כל תמונות הקרב שראיתי הצטיינו בתכונה אחת – תוהו ובוהו נורא. כשאני שומע בחורים המספרים שחוו שעות היסטוריות, או נשגבות, אני שואל את עצמי מאיפה לקחו את זה. שם, בסערת הקרב, זה לא ניכר. אין לך הריחוק והזמן הדרושים לגבש דיעה. הכול עניין של רגע. הבלגן חוגג" (עמוד 46).

ספרו הוא ספר קצר, כתוב היטב ומרתק לקריאה של מי שלחם בשוחות וחזר ונותר תוהה, נוכח העובדה שהספר נכתב רק במהלך מלחמת העולם השנייה, כיצד זה נוכח אימי המלחמה העולמית הראשונה שבני האדם לוחמים כעת במלחמה נוראה אף יותר.”