“הרבה מהסיפורים ששמעתי כשהייתי קטנה התרחשו ברחוב אחמד סעיד שבשכונת עבדול חמולי בקהיר. אבא שלי והדודות שלי וכל בני הדודים שלי באו משם. וגדלתי עם זה, עם התקווה וההתרגשות של ימי המהפכה, עם הגעגוע לעגלות של מוכרי הפול שעוברים מתחת לבית, עם השפה הזאת שאין בה צדי והסרטים והספרים והטמסיליות ועד היום הכי קל לשחד אותי בצלחת של אורז עם שעועית. למרות שאמא שלי נולדה כאן, ברמתיים, תמיד כששאלו מאיפה ההורים שלי אמרתי ממצריים. אני לקחתי צד, בעניין הזה של התרבות, אבל זה לא אותנטי. זה לא יכול להיות. בשביל זה הייתי צריכה לגדול שם.
אני לא מאמינה גדולה בכל העניין הזה של כור היתוך. הכחדה תרבותית אולי היה יוצא פחות פוליטיקלי קורקט אבל הרבה יותר קרוב לאמת. זה ככה, כשיש תרבות אחת נחשבת יותר ואחד מסממני ההצלחה של מי שלא השתייך אליה באופן גנטי הוא היכולת להשיל מעליו את המאפיינים המובהקים של תרבות המוצא שלו ולאמץ לו את אלה החדשים כאילו היו שם תמיד. וניסו לעזור להם להצליח, לבני המשפחה שלי, אפילו בדברים הקטנים. השמות שבאו איתם הפכו בהתוויית משרד הפנים מפורטונה למזל, מאלגרה לשמחה, אנשים שהשם בתעודת הזהות שלהם אף פעם לא שימש אף אחד מלבד אנשי הרשויות. רק סבא שלי איכשהו ניצל מהעניין הזה. עבדאללה היה גדול מידי אפילו על פקידי הסוכנות. החלק המצחיק בכל השיום מחדש היה ששם המשפחה שהעניקו להם במקום המנסור המקורי היה כזה שלא יכלו אפילו להגות. מנצור קראו להם. עד היום אצל הדודות שלי כשאתה רוצה לאכול אתה לוקח סלחת ואם הדלת נעולה אתה חייב לסלסל בפעמון.

הספר המאד נחשב הזה עוסק בשאלת הזהות של האפרו אמריקאים באמצע המאה העשרים בארצות הברית. הגיבור שלו הוא יליד הדרום, אדם שגדל תחת חוקי ההפרדה הגזעית והלך ללמוד בקולג' לשחורים שמתקיים בעיקר מתרותות של לבנים מן הצפון, עד שהתגלגל אל ניו יורק ואל הארלם בתקופה רווייה בשסעים ובמהומות ובמחאות גם על רקע אידיאולוגי, משום שאלה ימי הקומוניזם החתרני בממלכה הקפיטליסטית, וגם כנגד המדיניות המפלה.
זה רומן אמוציונלי שאינו עמוס בפרטים היסטוריים. הוא עוסק בעיקר בתחושות שיכולות ללוות את מי שאינם משתייכים לגזע הנכון ובמניעים שיכולים לגרום להם לפעול. ומאד לא פשוט היה לי איתו. המלל שלו ארכני וארכני וארכני וטרחני, הוא לועס ולועס כל בדל של מחשבה ומה שעוד הקשה עלי זו מידת הפאסיביות של הגיבור שלו. אדם תמים עד כדי טפשות שלא היה שום בסיס להזדהות שלי איתו כי הוא מניח לדברים לקרות לו, עסוק באובססיביות בנסיונות לרצות את כל מי שנמצא סביבו, מין העדר חוט שדרה שמוליד מריונטה כמעט עלובה. ויחד עם זה איכשהו היה לי אכפת לפעמים ורציתי לדעת מה יקרה לו, האנטגוניזם שהוא עורר בי הוליד שבב של תקווה שהוא עתיד להשתנות ואפילו היו רגעים מעטים שהבנתי אותו.
אני חושבת שככלל הוא פשוט לא כתוב טוב ובעיקר רווי בפסקאות מיותרות, אבל הסיפור שהוא מספר מעניין ויש בו גם התפתחות מתמדת שאולי בגללה לא העזתי לנטוש אותו. קצת קיוויתי. אבל הנושאים שהוא מעלה נשארים תמיד רלוונטיים, לפחות בעידן שאנחנו חיים בו, גורלם של חלומות ושל מאבקים אידאולוגיים כשהם מגיעים לשלב המעשי שלהם וההשקות לעניינים עכשויים כמו מחאת מעמד הביניים והתרגום האופרטיבי שלה או לנושא המעמדות התרבותיים כאן, הן לא הפסיקו לצוף ולהבחן לנוכח הסיטואציות שהוא מציג.

הגעתי אליו כי ראיתי פעם את הצילום הזה של ג'ף וול. 1369 נורות יש על התקרה ורק בצילום לא כולן דולקות. אולי היתה עם זה איזו בעיה טכנית, אולי לא, לא בדקתי, אבל כבר אז ידעתי שאקרא את הספר שממנו נלקחה הסצינה הזו.”