“ספר זה מספר על מלך, שנהג לאכול את ארוחת הבוקר בארבעה שלבים – ראשית הוא אכל בחדר הלבן מאכלים לבנים, לאחר מכן בחדר באדום מאכלים אדומים, בחדר הירוק מאכלים ירוקים, ולבסוף בחדר הזהוב תפוח זהב. יום אחד הוא ראה ילד אוכל ארוחה צבעונית ובעקבות זאת יצר חדר צבעוני ובו אכל ארוחת בוקר צבעונית. "ארוחת בוקר כל-כך צבעונית וכל-כך טעימה לא אכלתי אף פעם." אמר לעצמו המלך השבע. "זאת היתה ממש סעודת מלכים!"

נדמה שמבין שלושת הסופרים בשביס-זינגר, גולדברג ואופק, שניסו לקבוע קריטריונים לספרות ילדים טובה, סיפור זה קולע לטעמו של בשביס זינגר.
שפת הספר לא קשה או עשירה במיוחד, אך גם לא דלה. סגנון הכתיבה פשוט ויומיומי, אך רהוט ויש בו מעין פניה פמיליארית לילדים ("ואם אתם שואלים את עצמכם...").
מבחינה חיצונית הספר מאוד מיוחד. סגנון הציורים ייחודי, השימוש בצבע מזכיר מריחות של פלסטלינה ולמרות שמצוירים באיורים חפצים ודמויות, יש בהם אוירה לא ברורה, בלבול או טשטוש, שמזכיר ציור מופשט. אני מודה שלקח לי זמן להתרגל לציורים, אך כיום אני אוהבת אותם.
הסיפור מעניין, גם אם אין בו שום אלמנט של מתח. נהפוך הוא – הרבה חזרות, כל המתרחש ניתן לניבוי. העלילה לא קרובה לעולמו של הילד הקורא, אך יש בה נגיעה ישירה לדברים שמעניינים ילדים – אוכל, צבעים, מלכים. דמות המלך היא דמות שטוחה לחלוטין. אין לה שום קיום מחוץ לגבולות הסיפור, הקורא לא עורך שום הכרות עימה. אין בספר כל אמת פנימית או מבט מתבונן על עולמנו. כן יש הרבה הומור.
הסיבה העיקרית שבגללה נדמה לי, שסיפור זה לא קולע לטעמם של אופק וגולדברג היא, שאינו מחנך לערכים כלשהם וגם אין לו יומרה לכך. ניתן אולי לטעון כי הספר מרחיב את ידיעותיו של הילד ומלמד אותו צבעים, אך גיל הילדים אליו מיועד הספר הוא גיל, שבו ילדים לרב כבר מזהים צבעים.
אם כן, מדוע סיפור זה כן עשוי לקלוע לטעמו של בשביס זינגר? כיוון שלבשביס זינגר אין כל ציפיה למסר או חינוך מספרי ילדים. הוא מצהיר בגלוי: "אימי... ספרה לי סיפורים שאי-אפשר היה ללמוד מהם דבר... סיפור חסר משמעות לחלוטין, אבל כמה יופי יש בו!"
וזהו בדיוק ספר זה – יפה, מאורגן בתבניות ברורות, מצחיק מאוד וחסר כל משמעות.
אני אוהבת את הספר, ילדי אוהבים אותו, הם חוזרים וקוראים אותו, חוזרים וצוחקים ממנו וכמובן נהנים, בדיוק כמו המלך, לערוך סעודות מלכים.”