“זה לא ספר זו מונוגרמה ,64 עמודים ,שורות קצרות ,הרבה רווחים .
לקח לי רבע שעה לקרוא.

את ההצגה "לרקוד עם אבא" של איציק ויינגרטן ראיתי לפני 30 שנה ,זו הייתה אחת החוויות המרשימות ביותר שחוויתי, עד היום אני מגדירה אותה ככזו .
ההצגה התבצעה בבימרתף שבזמנו כלל מן ארבע שורות של ספסלים מסודרים בריבוע . אני לא יודעת כמה אנשים נכנסו לשם אבל די מעט. השחקן עמד באמצע אבל גם שורה רביעית יכלה פחות או יותר להסתכל לו ישר בעניים.
אני זוכרת את עצמי מייללת רוב ההצגה ובמקביל חושבת לעצמי כמה זה עוצמתי ,איזה כוח יש לשחקן להשפיע ככה על אנשים ואיזו זכות זו עבורו לראות את ההשפעה ככה מקרוב.
זו הצגה מטלטלת, לקרוא זו חוויה מסוג שונה, תמיד הייתי בעד הספר למעט מקרים מאד בודדים בהם מדיה שונה הייתה יותר מוצלחת ( Stand by me אני והחבר'ה של רוב ריינר לעומת "הגופה" של סטיבן קינג) ואולי אם הייתי קוראת קודם לכן הייתי נשארת בדעתי. אבל את ההצגה הזאת אני לא יכולה לשכוח.,
זהו מונולוג של ילד / נער /גבר שונה, מיוחד כמו שאבא שלו קורא לו, בדומה ל נובלה "פרחים לעכבר הלבן" של דניאל קיז אנחנו לומדים על עולמו מתוך מה שהוא מספר לנו על דברים שאומרים אנשים אחרים אנחנו מבינים איך הוא רואה את העולם איך העולם רואה אותו ,והלב נקרע.
כמה אטימות , כמה חוסר סובלנות ,כמה מוגבלת המחשבה האנושית.
אימא שלו לא הצליחה להתמודד עם הילד שנולד לה והסתלקה, הוא חי עם אבא שלו שגם הוא לפעמים מאבד סבלנות ,מנסה ללמד את הילד שלו לעמוד על שלו, ללכת זקוף ,להתמודד עם החיים ,עם אנשים. אבא רקדן ומשתמש בריקוד לא רק להביע את עצמו ואת אמנותו אלא גם לתקשר וללמד את הילד שלו דברים,
אבא מת מהתקף לב והילד נשלח למוסד שם -בדומה לפנקס הקטן -הוא תוקף עיתונאי שכתב בקורת שלילית והעציב את אבא שלו ,אבל הוא לא יודע להסביר את עצמו ונענש בהחרמת המוזיקה של אבא ,הקשר היחיד שלו לאביו המת.
הוא יקבל את הקלטת חזרה. אין סוף לסיפור וזה משאיר אותו אתך .”