זה קורה באינתיפדה. מפקד פלוגה שאפתן, שיחידתו מוצבת במוצב "קומדיה" (לא היה ולא נברא) ליד בית לחם, מצליח לסחוף את חייליו האדישים ליוזמת שלום מטורפת עם הפלסטינים. הפיוס בין שני העמים יתחיל, לדעתו, דווקא מפעילות ספורטיבית משותפת, וליתר דיוק - ריצה למרחקים ארוכים. כולם יודעים שפעילות גופנית נמרצת, בדופק גבוה, מאפשרת לפרוק מתחים ומביאה לזיכוך של הגוף והנפש.
לא כולם יודעים שמאמץ ממושך ממריץ את המוח לשחרר הורמונים הנקראים אנדורפינים. אלו מעניקים לגוף תחושה טובה ומסוגלים להפוך רגשות שליליים כמו כעס ושנאה, לתחושות חיוביות של סיפוק ותקווה. "אז אולי", שואל אחד החיילים, "אולי יש בכוחם של האנדורפינים הנפלאים לחבר בין אדם לאדם ולגשר על התיעוב והשנאה?" בהפוגות בין הגשמים יוצאים החיילים לריצות שדה בין הכפרים הערביים ומצליחים, במפתיע,לצרף עוד ועוד צעירים פלסטינים לחבורת הרצים. "שלום קטן" עדין ושברירי הולך ונרקם בין החיילים ובין הרצים הפלסטינים. לא שיחות ממושכות, כי הרי במאמץ הריצה קשה מאוד לדבר, אבל מלה פה ומלה שם, שברי משפטים, תנועות ידיים וחיוכים - סימנים ברורים לקירוב לבבות. האומנם יש בכוחם של האנדורפינים לפרוק את המתחים האיומים שהצטברו בעשרות שנות הסכסוך ולסחוף את האזור כולו לפיוס והבנה? תוכנית השלום הילדותית של חיילי "קומדיה" מסתיימת בטרגדיה גדולה. כוונות זדון מרעילות את התמימות, השנאה מנצחת את התקווה. הספר נכתב בהשפעת אירועי האינתיפדה. המחבר, כמו חיילי "קומדיה", נמנע מעיסוק בשאלות פוליטיות אבל מרבה לעסוק בטירוף של עיתות המלחמה. עליבות הפלסטינים מכאן ואדישות החיילים מכאן הן הרקע לשאיפה האנושית כל - כך לפתרון סוחף ומיידי לסכסוך. זהו הרומאן השני של רן רבן. קודמו, תרבות רעה, יצא לאור בשנת 2000 והיה רב מכר. עוד פרסם המחבר שני ספרי ילדים.