"השם שלי הוא פוסטן. פוסטן אנסנגיסאנה. אני בן חמש עשרה. אני יושב בתא בבית הסוהר המרכזי של קיגאלי. מחכה שיוציאו אותי להורג. חייתי עם הורי בכפר אניאמאטה כשהתחילו המאורעים. כשאני חושב על התקופה ההיא, זה תמיד בניגוד לרצוני. אבל בכל פעם שזה קורה לי, אני אומר בלב שאז בדיוק מלאו לי לחינם עשר שנים." בשפתו של ילד שהתבגר טרם זמנו בנסיבות המחרידות של שואת העם הטוטסי ברואנדה, שהתרחשה, כמו כל רצח עם, לנגד עיניהן האדישות של אומות העולם האחרות, מגולל פוסטן את נתיב ייסוריו והנאותיו בתוך מערבולת ההשמדה, הבריחה, המלחמה ומלחמת הקיום היומיומית. מתוך הסיפור, המסופר בהומור המקהה את הזוועות ובחונמת חיים שנרכשה בגיהנום עלי אדמות, והנקרא כעלילת מתח בין מוות למוות, מסתמנים עיקריה של תקופה קצרה אמנם, אך מן המבישות שידעה האנושות במחצית השנייה של המאה העשרים, מאז כבו המשרפות באושוויץ. הסופר, טיירנו מוננמבו יליד גינאה, הוא דוקטור במדעים, שכתב את הרומן בכור היתומים כחלק ממפעל הנצחה כלל אפריקני לשואה הרואנדית.