“ספר ראשון של מוהם שאני קורא. התרשמתי מכתיבתו המהודקת, הסיפור עצמו עורר עניין לכל אורכו וניתוח הדמויות המרכזיות הינו טוב מאוד.
אני מוצא הנאה רבה בקריאת סיפורים המתרחשים כמה שיותר רחוק מהמציאות היום יומית שלי, ככה יותר מעניין לי, לכן סופרים ישראלים מודרניים אני ממעט לקרוא.
הסיפור הזה מתרחש בהונג קונג וסין של תחילת המאה ה-20. הונג קונג מושבה בריטית אקזוטית ואזור מעניין עם ערב רב של אנשים ממוצאים שונים מהווה את הרקע לסיפורם של ולטר וקיטי, זוג נשוי צעיר שהגיע בשליחות להונג קונג מטעם עבודתו של ולטר כביולוג. ולטר עובד שעות רבות, אך קיטי די משועממת מחוסר מעש, היא צעירה יפהפיה ומתוארת כלא נבונה במיוחד, אך ולטר מאוד אוהב אותה. קיטי לעומת זאת התחתנה עם ולטר לא מתוך אהבה אלא מתוך אילוץ משפחתי, היא הגיעה לגיל 26 וטרם נישאה בעוד אחותה הצעירה ממנה עומדת להתחתן.
קיטי מפתחת רומן אסור עם צ'רלי המשרת כסגן מושל הונג-קונג. צ'רלי טיפוס חלקלק, יפה נפש ויודע לדבר נכון לליבה הכמהה לאהבה של קיטי.
הרומן האסור מתגלה על-ידי הבעל הנבגד וזה מחליט להעמיד את קיטי הפזיזה והאנוכית במסע חינוכי שיביא אותה לשנות את דעתה על החיים.

המחבר מספר את רוב הסיפור בגוף ראשון של קיטי וכיצד היא רואה ומבינה את המתרחש סביבה.
ספר מעניין ונראה לי שבעתיד אשמח לקרוא עוד מספריו של מוהם.”

“היה היתה בסיינה אישה אצילה ששמה פיה, שבעלה חשד בה בניאוף. מסיבות שונות הוא לא הוציא אותה להורג מיד אלא הביא אותה לארמונו במֵָרֶמה שהיה באיזור ביצות וקיווה שהאדים הרעילים מהביצות יעשו את העבודה. הזמן התארך והוא איבד סבלנות, ולבסוף השליך את פיה מהחלון אל מותה. זה הסיפור - מ'טור הטוהר' של דנטה - שלפי עדות מוהם היה ההשראה לנובלה הזאת:

"...נָא תִזְכְרֵנִי, כִי נִקְרֵאתִי פִיָה;
סְיֵֵינָה אותִי הָרְתַָה, הָרְסָה מַרֶמָה..."

מוהם הוא אחד הסופרים החביבים עלי. עלילותיו בדרך כלל מרתקות, מהודקות, מתומצתות ללא מלה מיותרת, וכל כך אתה שוקע בתוכן, שאתה לא שם לב שבעצם כל העלילות משרתות את הדמויות. לדעתי הצד החזק של מוהם הוא הבנתו העמוקה את דמויותיו. הבנה זו אינה מתבטאת ברגשנות כמו חלק מהסופרים הרוסיים, למשל. הוא גם לא אומר לך "התייחס אליו בסלחנות, רחם עליו" כמו חלק מהסופרים האמריקאים. מוהם מבין את נפש גיבוריו, אינו חס עליהם ואומר דברים כהווייתם: שאדם אינו תמיד טוב, ואף פעם אינו רק טוב או רע. תמיד הוא תערובת של טוב ורע, והוא בוחר את בחירותיו לפי אופיו הבסיסי וגם לפי חינוכו.

הסיפור הוא על זוג אנגלי צעיר בהונג קונג. היא יפהפייה, קצת קלת דעת, משתעממת בקלות ומפונקת, הוא רופא חריף שכל וביישן, בעל קשיים חברתיים המאוהב עמוקות באשתו שאינה אוהבת אותו. בתחילת הסיפור הוא מגלה שאשתו בגדה בו ושאר הסיפור הוא על הפיתרון שהוא מצא לכעס לקנאה ולתסכול, ושהיא מצאה להתמודד עם דברים שכלום בחייה עד אז לא הכין אותה להתמודד איתם.
איכשהו לא קראתי את הסיפור בעבר, והגעתי אליו אחרי שראיתי - ואהבתי - את הסרט שנעשה בהשראתו. הסרט טוב אבל בסרט כמו בסרט - העיבוד והפתרונות ניסו להתאים את הסיפור לטעמם של הצופים וגם לציפייה שלהם לסוג מסויים של פיתרון. מוהם לא הולך בדרך הזאת ומגדל את גיבוריו כמו במציאות - כשהם מגיעים למסקנות מסויימות ועושים מעשים מסויימים שהקורא אינו תמיד משלים איתם.

אף פעם סיפור של מוהם לא היה נפילה בעיני. הסיפור הזה - שנכתב ב 1925 - כל כך רלוונטי היום, ששום דבר בסיפור לא צרם לי. נכון שהיום - בניגוד ל 1925 - גירושים הם אופצייה קלה וזמינה, אלא שכל מי שהלך בדרך הזאת יודע עד כמה המסע הזה קשה וכואב. מוהם משתמש בהמון אירוניה ומנתח את דמויותיו ללא הרדמה. התרשמתי מאד מהסיפור ומיכולתו להמחיש לקורא את הדברים החשובים בכל סיפור שלו שקראתי. הסיפור יתאים לכל אלה האוהבים לקרוא סיפורת תמציתית ומדוייקת על נפש האדם. ולאוהבי מוהם כמובן.”

“מאוד קיטשי”