"ערפל הקרב" לא יתפזר לנצח - תמיד יימצאו בעלי-עניין שבכל מאודם ירצו למנוע התבהרות, להפריע לחשיפת האמת. משום כך קשה גם לעמוד על דיוקן של "עובדות" היסטוריות. כיום אין איש שיכול לטעון כי סיפור ביתוקו של הקשר הגורדי בחרבו של אלכסנדר הגדול הוא היסטוריה צרופה. אפשר לשער שהילה מיתולוגית נתפרה למצביא כדי להאדיר את דימוייו כבעל יכולת להכרעה נחרצת. כמי שבפעולה נמרצת ומהירה פתר בעיה מורכבת. אבל, ספק אם הכרעה כזו יש בה יותר מאשר אשליה של כאילו-פתרון. המתוס הוא אגדה שמטרה מעשית בצדה, בדותה נעדרת-נאיביות שנועדה לשבש את הגיונם של אנשים ולהשפיע על התנהגותם. ממסדים דתיים ופוליטיים-דתיים, בחברות מסורתיות ושמרניות, השתמשו באמצעי עתיק-יומין זה לקידום האינטרסים שלהם. המיתוס הקנה לגיטימציה למעשים ולשיטה והבטיח ציות של הרוב לכתיבים של מיעוט. ד"ר עמנואל ולד, מחבר הספר 'קללת הכלים השבורים', הדו"ח שחקר את מחדלי הפיקוד של צה"ל במלחמות - כמו גם בשלבי בניית הכוח הצבאי - טוען כי המיתוס של השמדה דמונית ומקסם-השווא של מכפילי איכות טכנולוגיים יחד עם "דת הבטחון" ההוזה-בהקיץ על "בטחון" של 100 אחוזים השתלטו על חשיבותם של קברניטים מדיניים ועיוותו אותה. המחבר מוכיח כי כשלי-חשיבה של ראשי-ממשלה מנעו מהם את היכולת להתמודד עם הדילמות האמיתיות של הבטחון הלאומי:מדינה הנהפכת לקהילה דו-לאומית, הנתונה בתסבוכת הלא-פתורה של יחסי דת ומדינה ומבקשת להוביל רפורמה צבאית שתקים צה"ל אחר.
המיתוסים שיצרו מקבלי-ההחלטות - כותב ד"ר ולד - אנסו את בטחונה, כלכלתה ולכידותה הפנימית של ישראל. קברניטים שהתחכמו לבתק קשרים גורדיים באיבחת-חרב נותרו נבוכים בתור הלבירינט הבטחוני כשרק חבל קצוץ בידם ומסביבם שברי אידיאולוגיה ורסיסי קהילה שלא יצלחו אלא ליצירת מדינת רפאים.