“כללי

עוד על התוכן, מעבר לתקציר הכריכה האחורית שלעיל:

לוטפי הוא סורי מוסלמי, אבל שורשי משפחתו מאפריקה ניכרים היטב בצבע עורו. זו הסיבה שחייו בדמשק לא ממש פשוטים. גם אימו, שפרשת נישואיה הבלתי שגרתיים שהסתיימו באלמנות בגיל צעיר והביאו עליה שלל פרשיות אהבה/תמיכה, לא סייעו ללוטפי בביסוס מעמד יציב בקרב קבוצת ההשתייכות שלו. זה חלק מההסבר להיותו מעין נווד, המנותק מעט מסביבתו ויכול להתבונן בה בעין ביקורתית וחומלת בו זמנית.

על הסגנון

הסגנון הינו פשוט, הן במובן המילולי והם במורכבות ובמבנה העלילה. הרי הספר בנוי ברובו על סיפוריו של לוטפי, ולוטפי זה, הינו בחור פשוט, ולא משכיל וזה מסביר ומשרת היטב את התחושה שהסיפור כביכול אמיתיים. הוא קצת קופץ מנושא לנושא, זורם לא פעם אחר האסוציאציות הפרטיות שלו, מפליג לא פעם בפרשנויות פשטניות אבל עוברות יפה כשהדברים באים מפיו. הוא לא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי, ואותה הקלילות של לוטפי שורה על האווירה הקלילה והנינוחה של כל הספר. במובן הזה בהחלט הצליח לו, לרפיק.

על חוויית הקריאה

את הספר אספתי מערימת המשומשים של יודן. רק שאספתי עוד הרבה, והיה צריך לדלל, וכשנשארתי עם שניים והיה צריך לבחור אחד, יובל סימן לי שכדאי את זה. אז קודם כל – תודה לו. שוב קלע לטעמי.

הספר מסקרן, אבל טיפה מעורר הסתייגות. הרי לא קראתי עד היום כלום על סוריה, המדינה השכנה והאויבת המרה. אז ברור שמסקרן, אבל גם אותי הפתיע ההסתייגות. לא רציתי משהו שבלוני סורי, כזה שתואם את הסטריאוטיפ. ואכן, לא קיבלתי כזה.

הספר כייפי, זורם, מקסים ושובה לב. יש בו ביקורת, וחמלה אנושית, וראיה מפוכחת, ובכלל – מותק של ספר והפתעה מרעננת. הוא לא ספרות עילית, אבל למי איכפת?

ולסיכום

ברור שמומלץ.”