“שמעתי על הספר כשקראתי את ספרו של אהוד בנאי- זה המקום-בו אהוד מספר על התקופה שלו בקבוץ,בצריף, כשהכיר מתנדבים ומתנדבת תמהונית.
לאחר מכן אהוד החליט לטייל בארץ-כצעיר רוקיסטי=טייל לטבריה,כנרת- כשאתו הספר אנשי נבו-שמספר על נוח,שגדל בבית חרדי באירופה,היה חולה ,
התגבר על המחלה והחליט לעלות לארץ ישראל.אהוד גם פגש באשה מיוחדת ויפה בשם חי רוטנברג ז"ל-שהיית חלק מקבוצת כנרת-הצעירים שהקמו את הקבוצים באזור כנרת
וחבר של אהוד,מצא כתבים של חיה ז"ל והחליט להוציא אותם לאור-בספר שנקרא-ספר מאוחר מאת חיה רוטנברג, בשנות השמונים.

נוח עלה לישראל ופגש בה בהתחלה חבורה של צעירים ישראלים ביפו-ששנאו את המדינה(שהיית אז שממה)-מסתבר שכבר אז היו יהודים שדאגו רק לעצמם-ולאחר שנה או שנתים בארץ השממה-הגרו לארהב וקנדה. נוח עובר לפתח תקווה בתקווה לעבוד בפרדסים-איש שקט ומיוחד היה כניראה.הוא פוגש את אבות הציונות- אץד גורדון,ברנר,ברל כצנלסון-צעירים שכמותו החלטו לעזוב את המוכר באירופה-לעלות למדינה שהיית בעוני,ודי שוממת ולזרוע בה פרדסים,כרמים, לבצע את הקטיף,וגם לשמור מהערבים.
גם רחל המשוררת היית חלק מהחבורה-כשתקפה מסוימת גרה ברחובות עם אחות שלה ואחר כך עברה למקומות אחרים בהם כנרת.

רחל המשוררת-ובספר אתה פוגש בהם כצעירים בודדים,שחיים בדלות ורובם החלטו להתנתק מהיהדות-גורדון עדיין היה מניח תפילין בבקרים- אבל נוח וברנר-המציאו לעצמם דת חדשה- לה קראו-דת "הפועל"דת העבודה- עבודת האדמה היית עבורם מהות החיים- לכן בעצם שנאו ובזו לאנשים שנשארו דתים-ואף התנכלו לתימנים שחיו בקבוץ כנרת ואולי אם היו עוזרים להם ומקבלים אותם היית אותה קבוצה של תימנים נשארת וחייה בכנרת עד היום.

העלילה די רקנית ומשעממת- אולי לכן שעורי הציונות היו כזה סיוט עבורי. אהוד בנאי סיפר שפגש בנוח כשהיה איש מבוגר-בשנות השישים או תחילת השבים בגבעתים-
עם עינים ירוקות יפות ואור סביבו- נוח התמחה בגדול צמחים ויכול היה להיות בעל רכוש רב בגבעתים-אבל זה לא עניין אותו-הרבה מהצעירים האלה חיו בדלות קשה- ועזרו
להקים את המדינה שבדרך.חלקם נרצחו על ידי ערבים כמו ברנר(שהיה סופר מחונן)על חלקם יש מכללות ואונברסטאות-מכללת בית ברל על שם ברל כצנלסון,קבוץ או ישוב גבעת ברנר.אבל לא הרגשתי עומק בכתיבה.”