אילן גור-זאב מתמודד בספרו החדש עם השאלות הגדולות המעסיקות את האינטלקטואל המערבי בשני העשורים האחרונים: האם קיימים עדיין סדקים ופתחים למשמעות, לאהבה, ליצירתיות ולשמחה שאינם בחזקת הד גרידא לקולה של הסתמיות החודרת-כול?
מהי משמעותו של שחרור האדם בעולם הנזיל ונטול הסובייקט של הסייבר-ספייס והסייבר-פמיניזם?
האם קיימת אלטרנטיבה לחינוך כביטוי לאלימות-שיא שהופנמה תחת משטר ההיפר-קפיטליזם בעידן הפוסט-מודרני?
בשפה אישית, מצעיד המחבר את המחשבה הביקורתית אל מעבר לאופקיה המוכרים, תוך גישוש אחר פילוסופיה דיאספורית מקורית המבקשת לחולל חינוך-שכנגד, כל זאת על מנת לחשוף אפשרויות חיים ויצירתיות שאינה מודרנית ואינה פוסט-מודרנית, אינה ציונית ואינה פוסט-ציונית; אינה מבקשת לבסס לגיטימציה לכובשנות המערבית ואינה נשבית בקסמה של הרטוריקה הפוסט-קולוניאליסטית.
החינוך-שכנגד, הנפרש בספר זה, אינו אינטלקטואלי גרידא: הוא מחולל זיקות ממשיות בין הפוליטי לבין האינטלקטואלי, החושני, המוסרי, האסתטי והאקזיסטנציאלי; בין היחיד לבין ה"אחר", בין האדם לבין העולם.
לקראת חינוך לגלותיות קורא לנו לחיות את הגלותיות כאורח חיים קונקרטי, כייעוד – לא כעונש.
הגלותיות הופכת כאן לאפשרות אנושית אוניברסלית המזמנת את כל בני האדם בכל מקום.
זו קריאה להיענות לאפשרות של התבגרות דיאספורית לנוכח פיתויי התשוקה ל"שיבה הביתה" אל האמת, הארץ המובטחת, העונג, הניצחון ושאר ביטויו של המוות. החינוך-שכנגד מבקש לבטא דתיות שאינה דוגמטית, מרחב לחניכות עצמית, היענות לחיים כהתגברות יצירתית וכחריגה מהאימננציה, מהסתמיות, מההיסטוריה של התרבות כמסע הניצחון של האלימות המטאפיזית. דווקא בישראל, ובמיוחד לנוכח הידרדרותה לכדי ספרטה למנוולים, מוצגת כאן "יבנה החדשה" כאפשרות הפתוחה עתה למימוש של הפילוסופיה הדיאספורית במסגרתו של החינוך-שכנגד המציע לנו ייעוד מאתגר פי כמה: אקזיסטנציה יצירתית אוהבת-חיים, מאלתרת-תמיד, נומדית, המסורה לעבודת-הקודש של החריגה מהמונותאיזם.
ד"ר אילן גור-זאב, פילוסוף, מרצה בכיר בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה.
מאמריו וספריו תורגמו לערבית, סרבית, פורטוגזית, פולנית ואנגלית.
בין ספריו הקודמים: אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם (1996); חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי (1996); פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל (1999); השמדת הזיכרון הקולקטיבי של האחר (2003).