ברגעים בודדים של הפוגה, לאורך חמש עשרה שנים, רשמה רחל חלפי בקווים חטופים, נעתקי נשימה, רסיסים מתוך תהליכי ההפגעות והכאב שבהם עמדו הוריה. את רוב הפתקים האלה גנזה. עכשיו היא מכנסת אותם בשני קבצים. וראשית, קובץ זה. בהנחת דפים אלה בפני הקורא יש משום הסתכנות: נכונות לחשוף ולהחשף, ללא כחל ושרק, בתקופה ארוכת - שנים של מעורבות עמוקה בפרק הקשה מכל. על סף האין. הטקסטים שלפנינו נכתבו בתוך "תחתית התחתית", בתוך "יורת - התהום", המסע הזה, הן לכותבת הן לקורא, הוא מסע בשדה - מוקשים: צלילה אל נושא שהוא בדרך כלל בגדר "טאבו". באחרית - הדבר שלה אומרת רחל חלפי: "הדברים האלה לא נכתבו מבעד למרחק הזמן, מבעד לעדשה הבוררת, המרככת, של הזכרון". הדברים נרשמו בעצם ההתרחשות. הקורא לא יפגוש כאן "התרפקות מעודנת" - אלא מגע טוטאלי. לא מטאפוריקה - אלא דיבור היולי, לעיתים כמו - תעודי. רבים מן הקטעים נרשמו בתוך בתי חולים, בתוככי "מעיה של החיה המדיצינית", וחוסר האונים, הצער והזעם ממוטטים את הלשון. הנסיון להדביק את המתרחש בזמן - אמת קורע את הדברים ממחלצות השירה. שוב ושוב מתעמתת הכותבת עם אי היכולת להגות את הדברים, עם תפלותן של המלים אל נוכח האסון. ובתוך מערבולת הארועים, הכלים נשברים. תמונות, מלים, דיבור - פושטים את הרגל. "השיר בורח, זנבו בין רגליו..." וכך, ערום ועריה, קרועה מעדיי השפה ומפורקת מתבניות המודוס השירי, מנסה הדוברת לומר את הבלתי ניתן לאמירה. ובתוך כל זה, כמה משיריו של שמשון חלפי הכלולים גפ הם בספר - מביאים צליל אחר. מעל לכל, לפנינו תמונה של אבא וילדה. דיוקן של קשר, אהבה וחמלה.