“זהו כנראה ספר הבדיון ההסטורי הגרוע ביותר שקראתי מעודי. ובניגוד לשמו של הספר, זה לא ספר על צלאח א-דין. המחבר הצליח לקחת דמות היסטורית חשובה, צלאח א-דין, ולדחוף אותה כל כך חזק לתוך הרקע שהיא כמעט נעלמה לחלוטין. קו הסיפור העוסק בצלאח א-דין מכסה אולי 10% מהטקסט. רוב הספר הוא על הלבלר היהודי הבדיוני ואנשי חצר אחרים של צאלח א-דין.

הדמויות האלו מתוארות כדמויות דקות כמו נייר, עם עניין חריג ומוגזם במין "סוטה". כולם עוסקים בנקרופיליה, הומוסקסואליות או "סתם" ניאוף. אני בטוח שאנשים תמיד קיימו יחסי מין, אבל אני גם בטוח שאנשים במאה ה-12 עשו עוד דברים מלבד סקס. שאר הדברים שקורים לדמויות הללו הם אקראיים ובלתי מוצדקים לחלוטין. אנשים מתאהבים, עוזבים אחד את השני, הורגים ומתים עם אפס מטרה או הסבר.

גם כשהמחבר כותב על דמויות הסטוריות, עושה רושם שהדיוק אינו ממש נר לרגליו. אני לא יודע הרבה על סלאח א-דין, אבל אני יודע מעט על הרמב"ם (שמופיע כדמות משנית בספר), ומה שהמחבר כותב עליו הוא מאוד לא סביר, בלשון המעטה. אני מניח מזה שהשאר מדוייק באותה מידה.

אוסיף לכך את שינוי צורת הכתיבה שהמחבר עושה סמוך לסוף, מספר זכרונות בדיוניים לסדרה של מכתבים. גם לזה אין שום הסבר או טעם הגיוני וזה לא תורם כלום לספר - הכל סתם. סופו של הספר נגרר ונמשך ובאמת התפתיתי לא לסיים את הספר, משהו שאני עושה לעתים מאוד רחוקות. בסיכומו של דבר, אני כקורא נותרתי עם מעט מאוד ידע על צלאח א-דין ועם תקווה שספר טוב יותר ישפוך אור על הדמות ההיסטורית זו.

בצד החיובי הספר מטיף לקידום הדו-קיום ושיתוף פעולה בין מוסלמים ויהודים, ובכלל לחשיבה חופשית וחופש. זה מחזה די נדיר ואני חושב שראוי לעידוד. רק על זה, כוכב נוסף, שניים בסך הכל.”