"בגיליון של הסמית'סוניאן מינואר 1984 הופיע מאמר על האוריינט אקספרס, מלווה בצילומים של אחדים מהנוסעים המפורסמים באותה רכבת נודעת.
אחד הצילומים היה של מאטה הארי בכל זוהרה - גוף כשעון חול מהודק במחוך, ושמלת נשף של שלהי המאה התשע - עשרה.
עד כמה שהיה זכור לי, נשאר סיפור חייה תעלומה שמעולם לא פוענחה.
שמה היה גם הידוע מבין שמות המרגלים בעולם.
היא שכבה עם מאהבים בכמויות כמעט תעשייתיות, ובה בעת הצליחה למלא בהדרת פנים מסוימת את ייעודה כמאהבת - צמרת.
"חיילי ה'זואב' הרימו את הרובים והצמידו אותם ללחייהם.
סגן המשנה הפנה ספונטנית את ראשו אל המטרה.
האסירה החזירה מבט אל מבטו המפוחד ואמרה בבהירות, בקול שהגיע לאוזני כולם: "תודה, אדוני." היא הרימה את ידיה והפריחה נשיקה לעבר כיתת
היורים, אחר - כך הפנתה קמעה את ראשה, לא שוכחת להעניק את אחד מחיוכיה הנדירים לאחות לאוניד, לאחות מארי,ולכומר ארבו.
שתי הנזירות עמדו על ברכיהן בעשב הרטוב.
ארבו לא ראה דבר: עמד, ראשו בידיו, והתפלל בקול שרקני - מתחנן.
השעה הייתה שש ושתים - עשרה דקות.
כשירדה החרב - התעלף אחד הסמלים;
נשמעו אחת - עשרה יריות.
האסירה התמוטטה תחתיה.
ממקום עומדו יכול בושארדון להבחין רק ב'מה שנראה כמו ערמה של תצאיות'.
" ספרו של ראסל וורן האו, המסיר את הלוט מעל תעלומת חייה ומותה של מאטה הארי בתקופה של המחוות ההירואיות של מלחמת העולם הראשונה,
חושף בתוך כך את דרכיהן הנפתלות של שירותי הריגול והריגול הנגדי, שבהעדר ביקורת ציבורית על מעשיהם, הם משרתים את עצמם ולעתים אף זה את זה, יותר מאשר הם מגנים על מולדתם.