“את יורם טהרלב רבים מכירים, אך אביו, חיים טהרלב, כמעט ואינו מוכר. הוא עלה לארץ בגיל תשע עשרה במסגרת תנועת "החלוץ", התגורר בקיבוץ יגור ועסק במקצועות "ארציים" כרועה צאן, אופה, טבח ומנהל חשבונות, אך עולם היצירה על מגוון צורותיו היווה חלק מהותי מחייו; הוא עסק בציור, פיסול, בניית רהיטים, עיצוב עוגות, ובמיוחד בתחום הספרות – כתיבת שירים ומחזות. לאחר יום העבודה, היה יושב בלילות לאור עששית וכותב את יצירותיו. בספרו "משק יגור טיוטה" מספר יורם טהרלב על כך שאביו היה אחראי על המופעים והעלאת המחזות בקיבוץ יגור. אחד המחזות שלו אף הוצג בתיאטרון הבימה ב-1947.

יורם מעיד ש"נווה־הסלעים", שנכתב במשך כעשר שנים, נחשב בעיני אביו כמפעל חייו. הפואמה בת 300 העמודים היתה אמורה להתפרסם בהוצאת עם עובד, אך לבסוף הדבר לא יצא אל הפועל, וחיים טהרלב נפטר בהיותו בן ארבעים ותשע, מבלי שזכה לראות את ספרו מודפס. רק לאחר מותה של אמו, החליט יורם טהרלב להדפיס את 50 עמודים הראשונים של הספר כמחווה לאביו.

הפואמה מתארת בשפה עשירה את חייהם ולבטיהם של החלוצים בני היישוב הדמיוני "נווה־הסלעים" (שהוא כנראה בן דמותו של הישוב הפחות דמיוני - קיבוץ יגור), כאשר המר והמתוק, ההומור והצער שלובים זה בזה. מלבד תיאורי נוף ציוריים, יש בפואמה גם התייחסות לחיי היומיום של האנשים - ההשכמה המוקדמת והיציאה לעבודה, הארוחות המשותפות במטבח, אהבות ואכזבות בין חברי המשק, ואף מתוארת מתקפת ירי לילית על היישוב. מוצגים הלהט החלוצי, קשיי ההסתגלות של העולים, הניתוק מבית ההורים והתחבטויות בנושא החינוך המשותף ואובדן ה"אני" בתוך הקולקטיב. מצד אחד מוצגים שיתוף פעולה ודאגה הדדית בין חברי היישוב, אך מצד שני מופיעה גם ביקורת על חוסר הפרטיות בקיבוץ ועל הסטיגמות שהדביקו לאנשים, אשר היקשו על חייהם בחברה הסגורה.

כפי שכותב יורם טהרלב: "ממרחק של חמישים שנה נראית היצירה הזאת כציור מופלא של חיי החלוצים באותן השנים".




* דוגמאות *




- תיאור השחר העולה:

"הוֹלֵךְ וּבָהִיר הַמִּזְרָח, הַשַּׁחַר נִפְרַשׂ עַל הָרִים.
יִנָּתֵךְ זָהֳרוֹ וְיָצִיף הַפְּסָגוֹת הַצְּחִיחוּת וּסְלוּעוֹת
וְיַטִּיף נִטְפֵי־פָּז בְּצַמְּרוֹת אִילָנוֹת הַטּוֹבְלִים בַּטְּלָלִים.
הֶאְדִּים שִׁפּוּלוֹ הַתָּלוּל שֶׁל הַגַּיְא הַבָּתוּר בֵּין הָרִים,
בְּאוֹר הַצְּפִירָה הַוָּרֹד; מַבְהִיק חַלְמִישׁוֹ, הֶחָלוּד
מִגְּשָׁמִים זוֹעֲפִים וְרוּחוֹת, בְּאַדְמוּת הַלְבֵנָה הַשְּׂרוּפָה,
הָעָטְרוּ צוּר וָצוּק זְהָרִים, וּבְנוֹפֵי אַלּוֹנִים עֲבֻתִּים
תְּאַוֵּשְׁנָה רוּחוֹת קַלִּילוֹת; עֲשָׂבִים וּדְשָׁאִים בַּמּוֹרָד,
בְּרִבּוֹא עֵינַי־טַל נוֹצְצוֹת מְצַפִּים לִנְשִׁיקַת הַחַמָּה.
כְּבָר נִמְלָא חֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם שִׁירַת צִפֳּרִים עַלִּיזָה,
הַמְּצִיפָה הַיְּקוּם רְנָנָה; וְנִדְמֶה, נוֹעֲדוּ פֹּה כֻּלָּן
לְקַדֵּם לֵדָתָהּ שֶׁל שַׁחֲרִית בְּזֶמֶר וָרֶנֶן וָגִיל.
סְנוּנִית מַנְמִיכָה מְעוּפָהּ עַל פְּנֵי הַתִּלְתָּן הַיָּרֹק,
נוֹשֵׂא עֶפְרוֹנִי אֶת קוֹלוֹ מִבֵּינוֹת עֳפָאַי־אִילָנוֹת,
תְּסַלְסֵל הַחוֹחִית שִׁירָתָהּ וּפָצַח הַצְּרָצַר צִרְצוּרוֹ.
יָצְאוּ הַדְּבוֹרִים לִמְלַאכְתָּן וּפָשְׁטוּ עַל פִּרְחֵי־הַשָּׂדֶה
וַעֲצֵי־הֶהָדָר בַּפַּרְדֵּס, לִינֹק אֶת מִיצָם־עֲסִיסָם."



- גיטקה הרפתנית:

" וּמִשְּׁעַת קִימָתָהּ עֲמֵלָה הִיא פֹּה, גִּיטְקֶה, חוֹלֶבֶת, גּוֹרֶפֶת,
רוֹחֶצֶת, וְעַתָּה - כְּבָר כִּמְעַט חֲצוֹת־יוֹם וְהִגִּיעָה שְׁעַת
הַפְסָקָה. מָה אָרְכָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ הַפְסָקָה? רַק תִּפְנֶה כֹּה וָכֹה -
וְאֵינֶנָּה, חָלְפָה כְּמוֹ צֵל. נְמַסּוֹת הַשָּׁעוֹת וּנְמוֹגוֹת...
אַךְ רָחַצְתְּ וְהֶחֱלַפְתְּ שִׂמְלוֹתַיִךְ, שֶׁסָּפְגוּ אֶת זֵעַת הַפָּרוֹת
וְרֵיחוֹת גְּלָלִים מַהְבִּילִים, אָכַלְתְּ מְנָתֵךְ בְּחָפְזָה
וּמִהַרְתְּ, עֲיֵפָה, לַסַּפָּה, לַחֲטֹף הַתְּנוּמָה הַנִּכְסֶפֶת,
אַךְ עַתָּה שְׁמוּרוֹתַיִךְ נִסְגְּרוּ - וּכְבָר הַשָּׁעוֹן מֵעוֹרֵר!"



- ליאונרד משווה את חייו בהווה לחייו בעבר:

מַה־יֵשׁ פֹּה מִלְּבַד הַסְּלָעִים וִילֵל־הַתַּנִּים בַּלֵּילוֹת,
מִלְּבַד הָאֵיבָה הָאַרְסִית הָאוֹרֶבֶת מִכָּל הַנְּקִיקִים?
אוֹיְבִים הַסְּלָעִים לְאָדָם, נְכוֹנִים לְבָלְעוֹ עוֹדוֹ־חַי...
הָאֻמְנָם טִלְטְלַנִי גּוֹרָל וּקְלָעַנִי הֲלוֹם לְעוֹלָם?
...
"עָצַם לֵיאוֹנַרְד אֶת עֵינָיו...
וְהִנֵּה מִשְׂתָּרְעִים לְנֶגְדָּן הַנּוֹפִים אֲהֵבָם, יְעָרוֹת
בְּרוּכֵי־צֵל וְגַנִּים שׁוֹפְעֵי־פְּרִי גְּדוֹלִים, נִרְחָבִים;
הֲרַיְן בְּמֵימָיו אַדִּירִים וְטִירוֹת עַתִּיקוֹת עַל גְּדוֹתָיו;
תִּזְמוֹרוֹת, תֵּאַטְרוֹן וּבַּלֵט, נְשָׁפִים, הִלּוּלוֹת וּמָחוֹל,
אוֹרוֹת־כְּרַךְ הָרוֹמְזִים בַּלֵּילוֹת וְגַ'זִּים נוֹגְנִים בַּקָּפֶה; -
('הֶהָלְכוּ הַיָּמִים לִבְלִי־שׁוּב אוֹ גַּלְגַּל־הַחַיִּים יַחֲזֹר?').
וְהוּא, לֵיאוֹנַרְדּ, אָז שִׁמֵּשׁ קֻפַּאי בְּ'בֵית־כָּל־בּוֹ' גָּדוֹל...
מִדֵּי בֹּקֶר, בְּטֶרֶם יֵצֵא מִבֵּיתוֹ - קָפֶה רֵיחָנִי לוֹ הֻגַּשׁ,
לַחְמָנִית לַבְנוּנִית בְּחֶמְאָה...הַטַּס מָה הִבְהִיק בְּלָבְנוֹ,
וְהַסֵּפֶל - חַרְסִינָה שֶׁל־סִין;
וְכַפִּית וּמַזְלֵג וְסַכִּין,
וּמַפִּית - כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים הֲגוּנִים...
אַךְ מָה כָּאן לַשֻּׁלְחָן מַגִּישִׁים?
מְזוֹנוֹת כֹּה תְּפֵלִים וּמְשֻׁנִּים:
מִדֵּי בֹּקֶר וָעֶרֶב - מְלָפְפוֹן וּבָצָל,
עַגְבָנִית וּגְבִינָה מְמֻלַּחַת,
הַכֹּל בְּאוֹתָהּ הַצַּלַּחַת..."



- תיאור לילי:
"זַרְזִירִים הָחְרְדוּ מִמְּקוֹמָם עַל יְדֵי צִפּוֹר־טֶרֶף לֵילִית
וַיִּתְעוֹפְפוּ בִּצְרִיחַת־חֲרָדוֹת מֵעַל לְרָאשֵׁי הַמְּטַיְּלִים.
גַּם הָרוּחַ נֵעוֹר רֶגַע קָט וְהִרְטִיט אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים
וַיַּחֲרֵק אֶת קַרְשֵׁי הַסֻּכָּה שֶׁבְּגַן־הַיָּרָק הַסָּמוּךְ,
חָלַף בְּהֶמְיָה חֲרִישִׁית בֵּין עַנְפֵי הֶהָדָר הַנָּמִים
וְיָשִׁיר מִגְּלִימַת־אֲבִיבָם פִּרְחֵי־לֹבֶן זַכִּים, רֵיחָנִיִּים.
יְרַפְרְפוּ הַפְּרָחִים הַצָּחִים כַּעֲדַת רַפְרְפִים לֵילִיִּים
וְצָנְחוּ קַלִּילִים וְרוֹדְמִים, אֶל חֵיק רְגָבִים יְשֵׁנִים."


εϊз”