“https://wp.me/p4kTCp-3Nt
כשחושבים על לחימה מודרנית בשטח עירוני מיד עולה בתודעה לחימת הכוחות האמריקנים במוגדישו בשנת 1993. בספרו המרתק, "התרסקות במוגדישו" (הוצאת משרד הביטחון, שנת 2002), תיאר העיתונאי מרק באודן את מה שהיה לקרב הקשה ביותר שבו לחם הצבא האמריקני מאז מלחמת וייטנאם ועד לקרב בפאלוג'ה שבעיראק, ב־2004. ב־2001 עובד הספר עובד לסרט המצליח "בלאק הוק דאון".
בשל המשבר ההומניטרי ששרר בסומליה פרס האו"ם במדינה כוח רב־לאומי. ב־1993, לאחר שהמיליציה של שבט חאבר גידר בראשות מוחמד פארח איידיד הרגה ארבעה חיילים אמריקנים ופצעה שבעה נוספים, הטיל הנשיא האמריקני, ביל קלינטון, על פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) לפעול כנגדה.
לסומליה נשלח כוח המשימה "ריינג׳ר", בפיקוד גנרל ויליאם גריסון, יוצא הכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות") של צבא היבשה אשר "שירת שתי תקופות שירות בווייטנאם" (עמוד 30). בהמשך "שירת גם כמפקד דלתא" (עמוד 31), והתמחה במבצעים שכאלו.
הכוח כלל פלוגה מרג׳ימנט הריינג׳רס ה־75 של צבא היבשה, פלגה מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה ללוחמה בטרור, וטייסת מהחטיבה האווירית למבצעים מיוחדים ה־160.
"הריינג׳רס התאמנו כל הזמן למען מטרה אחת – מלחמה. הם היו מהירים יותר, חזקים יותר, והם היו הראשונים – "הריינג׳רס מובילים את הדרך," היתה הסיסמה שלהם. כל אחד מהם התנדב לפחות שלוש פעמים המסלול שהוביל אותו למקומו כעת: לצבא, ליחידות המוטסות, ולריינג׳רס. הם היו השמנת" (עמוד 17). אבל למרות רמת החיילות הגבוהה של הריינג׳רס הרי שעיקר הפעילות הוטל על מפעילי כוח דלתא.
במזכר שכתב מספר שבועות לפני הקרב הזהיר גנרל גריסון שאם כוחותיו יפעלו סמוך לשוק בקרה שבמוגדישו, בירת סומליה, אזור שבנוי ומאוכלס בצפיפות, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" (עמוד 28). יתרה מכך, קבע, "אין מקום במוגדישו שאליו לא נוכל להגיע ולנצח. יש הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים" (עמוד 34).
ב־3 באוקטובר 1993, המודיעין דיווח על פגישה במרכז מוגדישו שבה אמורים להשתתף שניים מאנשיו הבכירים של איידיד. הפיקוד הבכיר התעלם מהאזהרה של גריסון והנחה לפשוט על המבנה שבו התקיימה הפגישה ולעצור אותם.
"זה היה הימור, להיכנס לשכונת הים השחור של איידיד באור יום. שוק בקרה הסמוך היה מרכז עולמם של אנשי שבט חאבר גידר. ביקור שם משול לזקירת אצבע בעינו של איל המלחמה איידיד" (עמוד 28). למרות זאת, בשלוש וחצי בצהריים המריאו הריינג׳רס, בפיקוד סרן מייק סטיל, ומפעילי כוח דלתא, בפיקוד סרן אוסטין "סקוט" מילר, יוצא הדיוויזייה המוטסת ה־82 והריינג׳רס, לעבר היעד.
מפעילי כוח דלתא שנחתו על גג הבית ובסמוך אליו פשטו על המבנה ועצרו במהירות את המבוקשים. לאחר מכן "סרן מילר ולוחמי דלתא שהיו עימו גלשו אל הרחוב. יחד עם לוחמים במסוק נוסף הם יהיו גל התקיפה השני. מאחוריהם הגיעו לוחמי הריינג׳רס בארבעה מסוקי בלק הוק, והשתלשלו לעמדותיהם בארבע הפינות של גוש הבניינים, כדי לתחום את הפעולה" (עמוד 23). בכירי המיליציה של איידיד נלכדו והכוח נערך לפינוי בשיירה רכובה.
אבל אז הופיעו לוחמי מיליציה חמושים שפתחו באש לעבר הכוח והכל השתבש. תחילה נתקלו הכוחות בהתנגדות קלה יחסית. סגן טום דיטומסו, למשל, שפיקד על כוח ריינג׳רס, זיהה פעילות חשודה במגרש חנייה סמוך. "דיטומסו זרק רימון מעבר לשער ופרץ פנימה עם שלושת לוחמיו" (עמוד 49). הם שבו ארבעה סומלים שירו לעבר הכוח האמריקני.
אבל המצב הסלים במהירות. פעילי מיליציה ירו רקטת אר.פי.ג'י ופגעו באחד ממסוקי הבלק הוק. "בלק הוק הופל! בלק הוק נפל!" (עמוד 77), נשמעה הקריאה ברשת הקשר שנתנה לספר את שמו במקור.
שיירת הרכבים הונחתה לנוע לכיוון המסוק הפגוע ולחלץ את צוותו, אך נורתה לעברה אש תופת. אחד מלוחמי הריינג׳רס סיפר שהיה זה "כאילו הוכרז במוגדישו "יום־הריגת־האמריקני." נראה היה כי כל תושבי העיר, גברים, נשים וילדים, יצאו לרחובות ומנסים להרוג אותם" (עמוד 99).
"סגן דיטומסו ושמונה חיילים מיהרו לנוע למקום ההתרסקות הראשונה" (עמוד 151). הם הגיעו כמעט עד למסוק, אך נאלצו להתבצר באחד הבתים ונדרשו ללחימה ממושכת כנגד פעילי מיליציית חאבר גידר.
הכוח העיקרי, שכלל לוחמים מדלתא והריינג׳רס, נע אף הוא לנקודה וגילה כי "הרחוב נהפך לשטח הריגה. כדי לשרוד צריך לנוע כאילו שערך בוער. זה היה הזמן להוביל בדוגמה אישית" (עמוד 158). הכוח, ובו שני המ"פים, נאלץ לתפוס מחסה ולהתבצר במבנים סמוכים לאתר ההתרסקות.
שעה מאוחר יותר נפגע מסוק בלק הוק נוסף מרקטת אר.פי.ג'י והתרסק. המון סומלי חמוש קרב לשני אתרי ההתרסקות. "אנשי דלתא והריינג׳רס נחשבו לכוח הטוב ביותר שיש לצבא. עכשיו הם יעמדו למבחן. קשה לדמיין כוח אחר של 150 אנשים, לכוד בתוך עיר עוינת, מוקף מכל עבריו אוכלוסייה חמושה היטב, שיהיה לו סיכוי כלשהו לשרוד" (עמוד 80).
באתר ההתרסקות השני הונחתו גרי גורדון, יוצא הכוחות המיוחדים, ורנדי שוגהרט, יוצא הריינג׳רס, שני סמלים מכוח דלתא. השניים מצאו את הטייס, רב־נגד מייק דורנט, חי ופצוע ואת שאר אנשי הצוות הרוגים. "שוגהרט וגורדון היו מומחים בהריגה ובהישרדות" (עמוד 150), אך הפעם לחמו בתנאי נחיתות קשים ונהרגו בניסיונם להגן על דורנט, שנלקח בשבי.
הספר כלל בתוכו שפע של לקחים טקטיים בכל האמור בלחימה בלב אוכלוסייה אזרחית, על המורכבויות ודילמות מוסר בלחימה שבה (שדומות לאלו שמולן ניצב צה"ל באנתיפאדה השנייה).
בקרב בלטה המיומנות המקצועית הגבוהה של מפעילי כוח דלתא, על פני זו של הריינג׳רס. אך זוהי השוואה לא הוגנת. בעוד שהאחרונים התאמנו למלחמה, ועל כן נדרשו לכשירות טובה במתארים רבים, הרי שהמומחיות הספציפית של כוח דלתא כללה יכולת לחימה גבוהה בשטחים סגורים, בנויים וצפופים ומיומנות גבוהה בירי מדויק וסלקטיבי.
לקח אחר שעולה מן הספר נגע ללוחמת הלילה. כשירד הלילה הושוו במידת מה התנאים, שכן הלוחמים האמריקנים שצוידו באמצעי ראיית לילה זיהו בקלות יחסית את האויב. כשניסו הסומלים לתקוף בלילה "אנשי דלתא איפשרו להם להתקדם עד לאזור האש הצולבת, ואז חיסלו אותם בכמה יריות מהירות" (עמוד 240).
הספר המחיש את הקושי לשלוט במיקומי הכוחות בלוחמה בשטח בנוי. לאורך הקרב התקשה מ"פ הריינג׳רס, סרן סטיל, להבין היכן הם ממוקמים כוחותיו, אבל מפקדי המשנה שלו "לא הכירו את הסביבה, והשיחה ביניהם לא הובילה להבנה" (עמוד 210). למעשה, הוא היה מרוחק כ־50 מטרים מכוח אחד ואילו הכוח השני היה מעבר לקיר, במבנה שבו התמקם בעצמו.
15 שעות ארך הקרב בין הכוח האמריקני הקטן להמון הסומלי החמוש. בקרב נהרגו 19 חיילים אמריקנים ו־73 חיילים נוספים נפצעו. מאות אנשי מיליציה ואזרחים בלתי־מעורבים סומלים נהרגו גם הם. דורנט, השבוי, שוחרר זמן קצר מאוחר יותר, לאחר שהאמריקנים הציבו אולטימטום שאם לא ישוחרר יבצעו פעולת גמול קשה.
רבים מהלוחמים והמפקדים עוטרו על גבורתם בקרב. בין אלו ניתן למנות את שוגהרט וגורדון, שהגנו על דורנט עד טיפת דמם האחרונה, ועוטרו לאחר מותם בעיטור הכבוד של הקונגרס, את סגן דיטומסו "שקיבל את עיטור כוכב הכסף ועדיין משרת בריינג׳רס" (עמוד 310), והסרנים מילר וסטיל שעוטרו בכוכב הארד.
הפעולה הוכיחה שגריסון צדק, הכוח המובחר ניצח בקרב אבל הפסיד במערכה. בשל הנפגעים הרבים החליט הנשיא קלינטון להסיג את הכוחות מסומליה. הטראומה של סומליה עמדה לנגד עיני הממשל האמריקני במשברים אחרים, כשנמנע מהתערבות צבאית ג'נוסייד ברואנדה וכשבחר להפעיל במערכה בבוסניה כוח אווירי בלבד.
הספר (והסרט) היה פופולארי בצה"ל, ורבים מן המפקדים שלחמו באנתיפאדה השנייה מצאו אותו חשוב ומלמד. בהקדמה לספר כתב אלוף ׁ(מיל.) יצחק איתן, יוצא הצנחנים וסיירת מטכ"ל ששימש כמפקד פיקוד המרכז במבצע "חומת מגן", כי מהספר ניתן ללמוד "עד כמה חיונית חשיבה צבאית מתוחכמת תוך כדי הליכה בדרך הישנה והטובה של התחבולה, הפשטות, האומץ והתעוזה. במקומות שבהם הטנקים ואמצעי־הלחימה הכבדים אינם יכולים להשפיע, הלוחם של חיל הרגלים נשאר מרכיב הלחימה היעיל ביותר. במצבים האלה יש חשיבות מיוחדת למפקד הזוטר, ולזכותו יש לזקוף את ההישגים בשדה הקרב" (עמוד 9).
כמג"ד בצנחנים למד סא"ל אמיר ברעם (כיום תא"ל ומפקד אוגדה) שורה של לקחים מהספר והסרט ששימשו אותו בלחימה באנתיפאדה השנייה בערים שכם, טול־כרם וחברון. כך למשל, סיפר בראיון ל"מעריב", למד ולימד את אנשיו "עד כמה חשובה פעולה חשאית בשטח כינוס, כי גם בשכם יש תצפיתנים, בדיוק כמו בסרט".
גם האלוף יאיר גולן, שקרא את הספר כמח"ט הנח"ל, מצא אותו מאלף וכתב סקירה על הספר לביטאון מח"ץ (מידע, חי"ר צנחנים) של מפקדת קחצ"ר. זהו ספר של לוחמים, כתב, "ולא סתם לוחמים אלא של חי"רניקים". גולן שהיה פקוד של איתן בצנחנים ופיקד על הנח"ל בשורת פשיטות בערים הפלסטיניות באנתיפאדה השנייה, כתב שהסיפור בועט בקורא. "והבעיטה, אינה סתם בעיטה. היא מכוונת ישר לקרביים, ומי שקורא בעיון גם חוטף מכה איומה בראש. כי בין השיטין וגם במפורש, שואל באודן מספר לא מבוטל של שאלות קשות על מגבלת הכוח, על תבונתם של מפקדים צבאיים, הבאים לפרש הנחיות מדיניות, על איכות התכנון והמנהיגות ברמות הבכירות ביותר וכו'. שאלות שמעל זווית הראיה של הש.ג".
לצד הלקחים הטקטיים שיש לקחת מהספר, וישנם רבים, חשוב לזכור את האזהרה של גנרל גריסון – הפעלת הכוח צריכה להיעשות בשום שכל ולשרת את המטרה והאסטרטגיה, אחרת שכרה עלול לצאת בהפסדה.”
