“הוראות הפעלה לשימוש בתעמולה בעת מלחמה.

ד"ר מאיר פעיל הייה המורה הנערץ עלי להיסטוריה, השיעורים שלו היו הצגה אחת גדולה של דמויות ואירועים. בקולו הרועם, הוא כעס על גיבורו על עמדתם הלא נכונה, או שיבח אותם על אומץ לב, ואחר כך הוא עבר להווה כאילו אין גבולות בין השניים והסביר כי מה שלא הייה נכון אז, הוא לעתים לא נכון כעת, וכפי שיש לנו כעת אינפלציה ושטחים מוחזקים, זה בדיוק מה שהיה לבית ינאי בתקופת החשמונאים, ואיך זה שלא למדנו מאז.

למאיר היו כמה ספרי מופת, אחד מהם הוא אנשי פאנפילוב, הוא אישית כפלמחניק שהייה מפקד בה"ד אחד חינך את צועריו לאורו של הספר. הוא פנה אל כול אחד מאיתנו ושאל קראתם, אפילו לא המתין לתשובה, כי הוא הייה בטוח שכולם קראו את התנ"ך של הפלמ"ח.

נזכרתי במאיר, כשפרל בסקירתו על קרב משמר העמק, ציין את אנשי פאנפילוב כמקור השראה ללוחמי הפלמ"ח, סקירה מצוינת שלא השאירה אותי אדיש, שלחה אותי לספרייה שלי, נברתי ומצאתי, וכעת אני קורא בספר ונזכר בקולו הרועם של המורה שלי, שלבטח היה מסוגל לשבת עם גיבורי הספר, חיילים רוסיים קזכיים מסביב למדורה ולשיר שירים רוסיים. האווירה שיצרתי בעזרת המורה שלי עוזרת לי להתחבר לטמפרמנט הספר ולתקופה - מלחמת העולם השנייה בקרב ההגנה הנואש על מוסקבה הבירה, הגרמנים מאימים עוד רגע לכבוש את העיר, ואולי בכך לנצח את רוסיה והעולם החופשי, כול מה שעומד מולם הוא גבורת החיילים, ומפקדים כמנהיגים.

התחברתי לספר דרך דמותו של מאיר פעיל, איש חינוך במהותו, וחשבתי על המפקדים כאנשי חינוך, על האתגר שעמד בפניהם לקחת אנשים פשוטים, ולחנך אותם כלוחמים. אנשי פאנפילוב הוא בעצם ספר חינוך צבאי, הלוקח אידיאולוגיה גדולה והופך אותה למושגים יישומיים, לברי המחשה לחיילים ולמפקדים שיוצאים אל הקרב. התחכום של הספר הוא בכך שההוראות או הדילמות מובאים בו, כאילו הם נובעים מצו פנימי מוסרי של המפקדים או הלוחמים, מה שהופך אותם לכאורה למוצדקים, כל זה תוך שימוש במדיום נהדר כמו ספר העוסק ברעות וגבורה, על הדרך שתלו בו מסרים, כמו שהיום עושים פטושופ בצילום. זוהי מגרעתו העיקרית של הספר, הערכים שלו משוכתבים כאמצעי לניצחון, כמו תותחים או רובים, כך הספר הזה, הוא תחמושת חינוכית.

באו ניקח מספר דוגמאות ונסביר איך בעצם הספר הוא מכשיר תעמולה שימושי, לניהול תודעת החיילים באופן שיגרום להם לרוץ מול האש כשהם זועקים " בעד המולדת, בעד סטלין ".

איך מחנכים קזכי להבין מהי מולדת, על מה מגנים, המושגים לא ממש ברורים, ולכן מתחלים מהבית של החייל, האישה, והילדים (נותנים לדמיונו לברוא תמונה,מה יקרה אם האויב יגיע אליהם), והנופים הקרובים, זאת מולדת המוחשית ואחר כך עובריים לזאת הסמלית, מוסקבה הבירה עליה מגנים. ממש הוראות הפעלה לתועמלן - הפוליטרוק.

תפחד, תומת, אם תגלה רגע של חולשה ותירה בידך, תעמוד מול כיתת יורים, לאחר משפט קצר של מפקד הגדוד שקיבל סמכות בלתי מוגבלת להיות אלוהים עבורך, ואם צריך לקחת אפילו את חייך. הספר מסביר שזאת הדוקטרינה הנכונה למלחמה טוטאלית, אך מסתיר את העובדה שבברית המועצות לחיים לא היו ערך לפני המלחמה, וגם במלחמה עצמה.

איך מאמנים חייל קזכי, בעצם מאלפים אותו כמו סוס. אחד הקטעים המדהימים הוא האופן שבו הספר רותם את תיאוריית פבלוב הפסיכולוגית לחינוך החייל - מפקד הדיוויזיה - פאנפילוב, מסביר למפקד החטיבה, כמו שמאלפים סוס, בעדינות, אך בנחישות, כך העקרונות נכונים לחינוכו ואילפו של החייל. הכרח להשתמש בטכניקה הזאת בגלל אילוצי הזמן, המחייבים להכשיר חייל במהירות ולהעבירו לחזית, ובגלל שקזך הוא כמו סוס פרא עליו חייבים לשים רסן במהירות - להכשירו כחייל צייתן. יש פה גזענות גלויה במשטר שחרט תחת דגלו שוויון בין בני האדם.

הספר הוא מצד אחד קלאסיקה לספרות קרב, למרות ההוכחות המצביעות כי תאור הקרב המרכזי רחוק מלשקף את המציאות, אך מצד שני הוא ביטוי לתעמולה מגויסת שלא בוחלת לעשות שימוש בכול אמצעי, כולל ספר שעל פניו נראה תמים, הוא מציג את העובדה שגם היסטוריונים, כמו מאיר פעיל הם בני אדם המתקשים לבקר את נכסי הברזל של האידיאולוגיות שלהם.

גדולתו של הספר הוא כאמצעי להבנת התקופה, וביכולת שלנו לבקר את רעיונותיו עלפי תפיסת עולמנו ותקופתנו. על כן אנשי פאנפילוב - הוא ספר חובה וספר טוב, למתעניינים בהיסטוריה צבאית, ובסיפוריים רוסיים מרהיבים בשפה ייחודית, מתקופת המלחמה הגדולה.

מאיר, כעת השלמתי לך את חובי המוסרי - בפעם הראשונה קראתי את הספר והתמלאתי געגועים לשיעוריך התוססים - " שדה קרב " לאידיאולוגיות ולערכים.”

“גיבורי המערכה של הגנת מוסקבה באוק-נוב 1941: הגנרל פאנפילוב- דמות איש צבא שהפך לאגדה, ומפקד הבאטליון הקצין הקזכי מומיש-אולי , שמספר את סיפור עלילות יחידתו.
משפטים קאנוניים מהספר:
-"פחד ומצפון. אכזריים הם במלחמתם כחיות טרף הנוראיות ביותר"
-"אשר לא חש את שמחת הניצחון על אויב, את שמחת מפעלות הגבורה בקרב, נוא לא ידע טעמה של השמחה הגדולה ביותר, הלוהטת ביותר"
-"הלןחם הולך לקרב לא למות, כי אם לחיות"
-"בשעת הקרב נאבקים בלב אדם שני כוחות:הכרת החובה והאינסטינקט של שמירה עצמית"
-"המולדת זה אתה! הרוג את זה שרוצה להרגך! למי זה דרוש? לך,לאשתך,לאביך ולאמך,ולילדך!"
-"המלחמה-הטובה שבאקדמיות"
-"הארנבת מתה מקול עלה נידף, הגיבור מת על כבודו בקרב"
-"הדבר הקשה ביותר בצבא אינו לירות, כי אם לציית"
-"כניעה ללא ערעור לרצון המפקד. על כך מושתת הצבא"
-"הניצחון מתחשל עד לקרב"
-"הפקודה הנבונה ביותר, הטובה ביותר, תישאר חלום ,דמיון שווא,אם אין הלוחם מוכן כראוי"
-"אל תחכה להזדמנות, אלא חפשנה!ולכשתגיע- הכה!"
-"האויב נורא כל עוד לא טעמת את טעם דמו"
-"הצחוק-הדבר הרציני ביותר בחזית"
-"תפקידו העיקרי של המפקד-לחשוב,לחשוב,לחשוב"
-"יש לשאת את המוות ולהביאו על האויב,להתקיף.אם אין אתה משחק-ישחקו בך"
-"בקרב, נלחם לא העיפרון,לא המפה ששורטטה בעיפרון.נלחם האדם"
"מהו בעולם הדבר הארוך ביותר והקצר ביותר,המהיר ביותר והאיטי ביותר,הדבר שמזלזלים בו יותר מהכל,ושמצטערים על אובדנו יותר מהכל? הזמן.תפקידנו לגזול זמן מהאויב".
-"אל תחוס על החיילים עד הקרב.אך בקרב נצור את החייל"
-"בכידון תהרוג אחד- בשכל תהרוג רבבה"
-"מהלומה על גבי התודעה! אותו רגע כיניתי סופסוף בשם את סודו של הקרב,סודו של הניצחון בקרב"
-"במלחמה, ההטכחות אינן אותן שבתורת ההגיון או במתמטיקה. במלחמה מוכיחים בדם"
-"אין גבורה המונית אם אין מי שקם ראשון"
-"ניסיון המלחמה לימד אותנו,את המפקדים,שבמלחמה הן בהגנה והן בהתקפה,אמצעי ההשפעה המכריע על האויב,על תודעתו- האש! ובעיקר זו הפתאומית,המשתקת כהרף עין את מרכזי המח החשובים היותר"

נ.ב
בספר שמו של הפוליטרוק היה בוג'אנוב. האם הפוליטרוק של סימניה- "מחשבות"- עדיין כאן?”

“אני חייל. לוחם קרבי בצה"ל. והנה נפל לידי ספר על צבא אחר, מאה שנים אחורה, נלחם את המלחמה הנוראה בעולם. אין הבדל בינינו. הסיפור הזה יכל להיות גם הסיפור שלי, או של כל אחד מיני החיילים שלנו בצבא.


פאנפילוב המפקד האגדי מנצח מלמעלה על מלחמה, אך העיקר הוא עשרות הסיפורים הקטנים שמרכיבים את הכלל. נגעו בי הסיפורים על הפחדנים, איך הוא מחדיר רוח קרב, איך הוא מבין את חשיבות האחדות, איך הוא שופך אינסוף אנקדוטות צבאיות מרהיבות.
למרות השפה הישנה הספר נקרא במהירות, אפילו בקלילות.

אבל מעל הכל, מה שגרם לי לקרוא את הספר הוא התיאור מאחורה- "ממיטב ציודו האישי של דור הלוחמים העברי במלחמת השחרור". אם הם קראו אותו, מי אני שלא אקרא?”

“פעם אחת, בכיתה ז', הגה מישהו אצלנו בבית הספר את הרעיון הגאוני של הקבצות בתנ"ך.
חולקנו להקבצות ללא מבחן. ההשערה שלי היא שהפרידו בין המתפלספים (הקבצה א') לבין יאללה-תלמדו-אותנו-ניבחן-ונגמור-עם-זה (הקבצה ב') לבין אלה שהממוצע שלהם נמוך מ50 (הקבצה ג'). אני כמובן השתייכתי למתפלספים.
יום אחד הקריאה לנו המורה כמה פסוקים מספר דברים:
"כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך
לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים.
והיה כקרבכם אל המלחמה
וניגש הכהן ודיבר אל העם ואמר אליהם
שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם
אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ועל תערצו מפניהם.
כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם."
(הכהן המדובר הוא כהן משוח מלחמה, כלומר כהן שכל תפקידו לעודד את החיילים טרם הקרב.)

בשלב הזה עשיתי שטות.
הרמתי אצבע.
כן, אריאל?
כהן משוח מלחמה הוא בעצם פוליטרוק, אמרתי.
לרגע היה שקט.
ואז הכיתה התחילה לצחוק.
המורה העמידה פנים שהיא מבינה מה אמרתי.
עד סוף היסודי, חצי שכבה קראה לי "הפוליטרוק".
ואני קיללתי את אלכסנדר בק והלכתי לחפש את יתר הספרים שלו.

"מהדורתו הראשונה של ספר זה בתרגומו העברי ראתה אור ב1946. הספר נתקבל בחיבה ובהערכה רבה על ידי קהל הקוראים, בייחוד מבין חוגי הנוער, אנשי ההגנה, פלמ"ח וצה"ל. עד מהרה הפך להיות אחד מספרי המופת של ספרות המלחמה בשפה העברית, וממיטב ציודו של דור הלוחמים העברי במלחמת השחרור," מספרת לנו הוצאת הקיבוץ המאוחד.

אכן, בזמנו גדל על הספר הזה דור שלם, דור תש"ח. לדור ההוא התאימו מאוד דבריו של באורג'אן מומיש אולי - על הפחד, על אהבת המולדת, על אחוות הלוחמים...
והיום? פוליטרוק היא מילה שיצאה לחלוטין מן הלקסיקון.
צה"ל השתנה. רוח הקרב השתנתה.
המילים השתנו. את המילה מולדת כבר מזמן לא שמעתי, לא אצל פוליטיקאים ולא אצל מפקדים. על מכורה אין מה לדבר. אומה? אולי ביום השואה. וללאום יש כבר ריח פאשיסטי.
אפילו הערכים השתנו - לחלקם קוראים בשמות אחרים, חלקם אבדו.
לטוב ולרע.
רוצים דוגמא, דוגמא אחת מרבות?

מי זוכר את אלי גבע?
אלי גבע שירת בצה"ל כמח"ט חטיבה בשריון בעת מלחמת לבנון. במהלך המלחמה ביקש שחרור מפיקוד בשל אי הסכמה עם מהלכי המלחמה. בעקבות כך הושעה מהצבא (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99_%D7%92%D7%91%D7%A2).
היתה כאן מחלוקת עזה סביב הצעד הזה, אבל אני לא חושב שמישהו בישראל היה תומך בשיטתו של באורג'אן מומיש אולי:

"בשעה היעודה, בדיוק בארבע, יצאתי אל הבאטאליון הערוך בצורת ח'. בטבורו של הקו החשוף, שלא נחסם באנשים, עמד באראמבייב לבוש סגין בלא חגורה, כשפניו אל המסדר.
- באטאליון, דום! - נתן ראחימוב צו.
בתוך הדומיה חלף ונקטע איזה צליל מיוחד, שאזנו של מפקד תופסתו תמיד: הרובים זזו וקפאו דום, כאחד.
בנפש הקודרת הבהיק לרגע זיק שמחה. לא, אין זה המון בסגינים, - אלה חיילים, כוח, באטאליון.
- לפקודתך הבאטאליון ערוך! - מסר ראחימוב דו"ח בקול צלול וברור.
בשעה זו, בשדה רוסי זה, בעמוד בפני המיסדר אדם ללא חגורה וללא כוכב, וידו חבושה לדיראון, היה בכל מילה - ואפילו בנוסח הרגיל של הדו"ח - כדי להסעיר את הלבבות.
- מפקד הכיתה בלוכה! קדימה עם הכיתה אלי! - פקדתי.
דומם פסעו דרך השדה, - מלפנים בלוכה הגוץ וגליאולין הגבהן, אחריהם מורין ודובריאקוב, זה שעמד אתמול על משמרתו ליד מכונת הירייה, - פסעו רציניים מאוד, בטור עורפי, בקצב, בלא להסב את הפנים מהרוח הטופחת מהצד, כשהם משתדלים בלי משים להיות דרוכים לנוכח מבטיהם של מאות אנשים.
ואולם לבותיהם נסערו.
בלוכה נתן צו: "כיתה, עמוד!" הרובים הורדו בתנועה אחת מן הכתף אל הרגל. הוא הסתכל בי, ושכח למסור דו"ח.
אני עצמי צעדתי לקראתו, בהצדיעי. בחיפזון השיב גם הוא כך ועמוס בלשונו השמיע, כנדרש לפי התקנון, כי התייצב עם הכיתה.
ודאי תשאל - לשם מה זה, בייחוד בשעה כזו? כן, דווקא בשעה כזו ביקשתי להדגיש בכל פרט, שאנו צבא, יחידה לוחמת.
הכיתה התייצבה בשורה ופנתה אל המיסדר.
ואני אמרתי:
- חברים חיילים ומפקדים! האנשים העומדים בפניכם ברחו אתמול בשעה שהצרחתי: "אזעקה!" ונתתי צו: "לנשק!" כעבור רגע נתאוששו ושבו. אפס, אחד לא שב, - מי שהיה מפקדם. הוא פילח לעצמו ביריה את ידו, כדי לחמוק מן החזית. מוג לב זה, שבגד במולדת, יומת מיד ביריה לפי פקודתי. הנה הוא!
בפנותי לעבר באראמבייב, הוריתי עליו באצבע. הוא הביט אלי, אלי בלבד, נאחז בתקוה אחרונה.
ואני המשכתי:
- הוא אוהב את החיים, הוא מתאווה להתענג על האוויר, על האדמה, על השמים. והוא גמר בלבו: מותו אתם, ואני אחיה. כך חיים טפילים - על חשבון הזולת.
הכל האזינו לי ללא ניע.
מאות האנשים שעמדו בפני ידעו: לא כולם יישארו בחיים. יש מי שהמוות יעקרם מתוך השורות, אך ברגעים אלה פסעו הכל ועברו איזה תחום, ואני ביטאתי במילים את אשר זע בנפשותיהם פנימה.
- כן, בקרבות יפלו חללים. אך אלה שייספו כלוחמים לא יישכחו במולדת. בניהם ובנותיהם יגידו בגאווה: "אבינו היה גיבור מלחמת המולדת!" יאמרו זאת גם הנכדים והנינים. אך האם כולנו ניספה? לא. הלוחם הולך לקרב לא למות, כי אם להרוג את האויב. ומי שיעלה בגורלו, לאחר שהתנסה בקרבות, לאחר שמילא חובת לוחם, לחזור הביתה - אף הוא בשם גיבור מלחמת המולדת יכונה. מה נשגב, מה ערב צליל זה: גיבור! אנו, הלוחמים הישרים, נכיר לדעת את נועם התהילה, ואתה... (שוב פניתי לעבר באראמבייב) תתגולל כאן, כפגר מובס, ללא כבוד וללא מצפון. ילדיך יתכחשו לך.
סלח נא... - לחש באראמבייב קאזאכית, - למען ילדי.
- מה, נזכרת בילדיך? הם נהיו מעתה ילדיו של בוגד. הם יתביישו בך, הם יעלימו, מי היה אביהם. ואשתך תהיה לאלמנתו של פחדן, בוגד שהומת ביריה לעיני המיסדר. היא תיזכר מתוך זוועה באותו יום מר, בו החליטה להיות לך לאשה. אנו נכתוב למולדת על אודותיך. ידעו נא שם הכל, כי אנו במו ידינו מותתנו אותך...
- סלח נא... שלחני לקרב...
אמירתו של באראמבייב לא היתה ברורה למדי, אך הורגש בעליל: היא הגיעה לאזני הכל.
- לא! - אמרתי. - כולנו נלך לקרב! כל הבאטאליון ילך לקרב! התראה את הלוחמים האלה שקראתים מתוך המיסדר? התכירם? זו הכיתה שפקדת עליה. הם ברחו יחד אתך, אבל חזרו. ומהם לא נשלל הכבוד ללכת לקרב! עמהם חיית, מצלחת אחת אכלת, מתחת לסגין אחד ישנת, כחייל ישר. הם ילכו לקרב! גם בלוכה, גם גליאולין, גם דובריאקוב, גם מורין, הכל ילכו לקרב, ילכו מול פני כדורים ופגזים. אך תחילה יקטלו אותך - מוג לב, שנמלט מהקרב!
והשמעתי צו:
- כיתה, אחורה פנה!
הלוחמים פנו אחורה, כשחוורון מוות מציף את פניהם. הרגשתי שגם את פני אחזה צינה.
- החייל בלוכה! להסיר מהבוגד את סגינו!
בלוכה ניגש קדורנית אל באראמבייב. והנה ראיתי: ידו הימנית, הבלתי חבושה של באראמבייב התרוממה והתחילה עצמה מתירה את הלולאות. דבר זה הדהימני. לא, הוא, אשר השתוקק, כביכול, לחיות יותר מכולנו, לא היה לו רצון חיים. הוא קיבל את המוות ברוח רפויה.
הסגין הופשט. בלוכה השליך אותו וחזר אל הכיתה.
- בוגד, אחורה פנה!
באראמבייב החזיר את פניו לאחוריו, כשהוא מציץ בי בתחנונים בפעם האחרונה.
נתתי צו:
- במוג הלב, הבוגד במולדת, מפיר השבועה... כיתה...
הרובים הורמו וקפאו. אולם אחד רעד. מורין עמד, שפתיו לבנות, צמרמורת אחזתו.
ופתע נהיה לי צר ללא נשוא על באראמבייב.

מן הרובה המרתית בידי מורין כאילו נישאה אלי ובקעה התחינה: "חון אותו, סלח!"
ואנשים, שעדיין לא היו בקרב, שעדיין לא הקשיחו את לבם אל מוגי לב, שחיכו במתיחות, כי הנה ואשמיע: "אש!" כאילו הפצירו גם הם: "אין צורך בכך, סלח!"
והרוח שככה פתאום לרגע, והאוויר עצמו קפא ללא ניד, למען אשמע, כביכול, תחינה אילמת זו.
ראיתי את גבו הרחב של גליאולין, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל הטור. הוא, קאזאך, עמד מוכן למלא את הפקודה, מכוון רובהו אל קאזאך, אשר כאן, הרחק מן המולדת, היה רק שעות מספר לפני כן האדם הקרוב לו ביותר. מגבו של גליאולין נישא אלי אותו תחנון: "אל תכריח! סלח!"
נזכרתי בכל הטוב שידעתי על באראמבייב: נזכרתי, באיזו זהירות וזריזות, כאומן נשק ממש, היה מרכיב מכונת יריה ומפרקה, איך התגאיתי בסתר לבי: "הנה גם אנחנו, הקאזאכים, הופכים להיות עם של מכוננים".
...אינני חיית טרף. אדם אני. ונתתי קולי בקריאה:
- חדל!
הרובים המכוונים, דומה, לא הורדו, אלא נפלו, כמטילי ברזל. וגם המועקה נגולה מן הלבבות.
- באראמבייב! - קראתי.
הוא פנה אחורה, זוקף עיניים שואלות, שעדיין אינן מאמינות, אך כבר הוצת בהן זיק החיים.
- לבש את הסגין!
- אני?
- לבש... לך למיסדר, לכיתה!
הוא נתחייך במבוכה, תפס בשתי ידיו את הסגין, ובלבשו אותו תוך כדי הליכה, מבלי כוון לשרוולים, אץ רץ אל הכיתה.
מורין, מורין טוב הלב בעל המשקפיים, אשר רובהו הרעיד בידיו, קרא-רמז לו בחשאי בכף ידו המורדה: "בוא, התייצב על ידי!" - ואחר טפח לו טפיחה ידידותית על צדו. באראמבייב היה שוב ללוחם, לחבר.
נגשתי וטפחתי לו על גבו.
- עכשיו כבר תילחם?
הוא רמז רמיזה של הן והחל שוחק. והכל מסביב חייכו. לכולם היתה הרווחה...
גם לך הוקל, ודאי? ואלה שעתידים לקרוא סיפור זה, גם להם יוקל, ודאי, שעה שיגיעו לצו: "חדל!"

ואילו לאמיתו של דבר, לא כך היה. ראיתי זאת רק בדמיוני; דבר זה הבהיק וחלף כבחלום.
אלא כך היה המעשה.
...בראותי, שהרובה מרעיד בידי מורין, נתתי קולי בצעקה:
- מורין, אתה רועד?
הוא נתחלחל, נזדקף והידק ביתר שאת את הקת. היד נהיתה איתנה.
חזרתי על הצו:
- במוג הלב, הבוגד במולדת, מפיר השבועה, כיתה... אש!
ומוג הלב נורה.

אני - אדם. כל האנושי שיווע בי: "לא צריך, חוס, סלח!" ואולם לא סלחתי.
אני - מפקד, אב. הרגתי בן, אך בפני עמדו מאות בנים. חייב הייתי לחתום בדם בנשמותיהם: לבוגד אין חנינה ולא תהיה!
רציתי, שכל לוחם ידע: ירך לבבך, תבגוד - לא ייסלח לך, ולו גם רב הרצון לסלוח."


בחרתי במתכוון באחד הקטעים החזקים - והקשים - שבספר הזה. לא בכל נקודה ההנגדה להשקפות בישראל של היום חזקה כל כך.
יש בספר הזה הרבה קטעים יפים שיש מה ללמוד מהם.
שלדור מלחמת השחרור היו ברורים מאליהם ואצלנו נשכחו כמעט.
היום חלקם של אנשי פאנפילוב בהגנה על מוסקבה נתון גם הוא במחלוקת, אבל בעיניי אין זה משנה: מה שחשוב הוא הערך הרעיוני של הספר, וגם לו היה באורג'אן מומיש אולי דמות מצוצה מן האצבע, לקטע שציטטתי היתה אותה עוצמה.

לא הייתי רוצה שצה"ל ידמה לצבא הרוסי של אז.
אבל הייתי רוצה במעט שבמעט מן האמונה בצדקת הדרך, שאפפה את הלוחמים שנשאו את הספר הזה איתם בקרבות העצמאות.”