הקדמה למהדורה השנייה
מירי אליאב־פלדון
בחודש אוקטובר 2017 ציינו ברחבי העולם יובל 500 למעשה שמסמל את ראשיתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית: פרסום "דיון לבירור תוקפם של שטרי המחילה" (Disputatio pro declaratione virtutis indulgentiarum, שנודע כ"תשעים וחמש התזות", והוא החיבור הראשון המובא להלן בתרגומו לעברית). נהוג לחשוב כי מרטין לותר, אז נזיר אוגוסטיני ודוקטור לתאולוגיה, תלה את הטקסט הזה על דלת הכנסייה בוויטנברג שבסקסוניה כהזמנה לפולמוס פומבי. כיום החוקרים נוטים לטעון שאין עדות לנעיצת החיבור על דלת הכנסייה, אבל ברור כי ב-31 בחודש אוקטובר — ערב יום כל הקדושים — הוא שלח את החיבור אל אלברכט מברנדנבורג, הארכיבישוף של מיינץ. מאז מציינים את התאריך הזה בעולם הנוצרי כ"יום הרפורמציה".
מאות טקסים, ועידות, כנסים, גיליונות מיוחדים של כתבי עת, ספרים ומאמרים, הוקדשו במרוצת שנת 2017 לציון יובל ה-500 ל"תשעים וחמש התזות". אלפי עולים לרגל באו במשך השנה לוויטנברג במסע צליינות, שהיה מן הסתם מעורר הסתייגות חריפה מצד לותר ותומכיו. אפילו חברות מסחריות השתמשו בשנה זו בדמותו של מחולל הרפורמציה כאמצעי שיווק, ובובה בדמותו הייתה לפופולרית ביותר בין כל דמויות הפליימוביל.
מדוע וכיצד גרם חיבור תאולוגי־פולמוסי קצר בשפה הלטינית לרעידת אדמה שזעזעה את אמות הסִפִּים ושינתה עד ללא־הכר את פניה של אירופה המערבית והמרכזית? אינספור חוקרים דנים בשאלה זו מאז המאה השש־עשרה ועד ימינו. מקצת המחקרים נגועים בהטיה דתית — בין פרוטסטנטית ובין קתולית. ואולם ברור לכול כי יש להבחין בין המניעים של לותר ושל הרפורמטורים האחרים, שנבעו בעיקרם מאמונות ומתפיסות תאולוגיות מובהקות, לבין הנסיבות ההיסטוריות — הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והטכנולוגיות — שאפשרו את הצלחתה של הרפורמציה בחלקים מסוימים של אירופה ומנעו את התפשטותה לחלקים אחרים.
הבנת הסוגיות התאולוגיות היא החלק הקשה בניסיון ללמוד פרק היסטורי זה, בייחוד לאנשים שהתחנכו על התרבות המודרנית החילונית, ועוד יותר מכך לישראלים־יהודים שאינם בקיאים ברזי הדת הנוצרית על פלגיה השונים. לפיכך הורגש הצורך להנגיש את כתבי היסוד של התאולוגיה הלותרנית לקורא העברית.
במבט ראשון אין ב"תשעים וחמש התזות" השקפות מהפכניות. ביקורת נוקבת על הניצול לרעה שעושה הכנסייה בכוחה נשמעה כבר פעמים רבות בעבר, לרבות על המסחר המכוער בישועה באמצעות האינדולגנציות (שטרי המחילה). ואולם, אם קוראים את הטקסט בקפידה מגלים כי יש בו התקפה מהותית יותר על תביעותיה ועמדותיה של הכנסייה האפיפיורית, ובייחוד על התורה הגורסת כי בידי האפיפיור הופקד "אוצר זכויות" שצברו ישו וכל הקדושים, אוצר המאפשר לו כביכול למחול על חטאים. לאמיתו של דבר, כבר בחיבור פולמוסי מוקדם זה מערער לותר על זכותה של הכנסייה לטעון שהיא מחזיקה בידה את מפתחות השמים — דהיינו את האמצעים להשגת הגאולה.
החיבור תורגם לגרמנית, הודפס והופץ תוך זמן קצר, בלטינית ובגרמנית, באלפי עותקים ברחבי גרמניה, וכדור השלג החל מתגלגל. ההדים שעוררו "תשעים וחמש התזות" וההתנצחויות עם נציגי הממסד הקתולי הובילו את לותר בתוך שלוש שנים לעמדות תאולוגיות מגובשות ולשלילה גורפת של הסמכויות והתביעות לעליונות רוחנית של הכנסייה הרומית־הקתולית. במהלך שנת 1520 פרסם לותר שלוש מסות — "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית", על השביה הבבלית של הכנסייה" ו"על חירות האדם הנוצרי" — והן מהוות יחד את עיקרי תורתו ואת היסודות לנצרות הפרוטסטנטית על כל גווניה. אם נשתמש בדימוי שלותר עצמו הסתייע בו, שלושה טקסטים אלה הם השופרות שבאמצעותם הצליח נזיר־תאולוג צנוע לקעקע את חומות "יריחו", הלא היא הכנסייה הקתולית, שחלשה עד אז על חיי הרוח של תושבי מערב אירופה ומרכזה במשך למעלה מאלף שנים. אחרי פרסומם של החיבורים האלה ברור היה לכול כי לא מדובר עוד בוויכוח בין נזירים על פרשנות להלכה כנסייתית זו או אחרת, אלא בתורה נוצרית חדשה בתכלית: דרך חלופית אל גאולת הנפש.
מרטין לותר, אף שהוחרם על ידי האפיפיור והקיסר גם יחד, זכה לחיות עוד 26 שנים לאחר פרסומן של שלוש המסות הללו ולכתוב עשרות חיבורים נוספים שנדפסו והופצו בעשרות אלפי עותקים. ואולם, למעט שינויים קלים מאוד, תורתו לא השתנתה עד אחרית ימיו. ידידו הקרוב, פיליפ מלנכתון (Philip Melanchthon, 1497-1560), הוא שניסח את עיקרי הדת הלותרנית בצורה שיטתית ומסודרת ב"הצהרת האמונה של אוגסבורג" (1530) ובקטכיזם (עיקרי אמונה בצורה של שאלות ותשובות לשינון) חדש, והוא אף מי שדאג לעניינים המעשיים הכרוכים בארגונה של כנסייה חדשה. רפורמטורים אחרים בדורו ובדור הבא, ובהם אולריך צווינגלי (Ulrich Zwingli, 1484-1531) וז'אן קלווין (Jean Calvin, 1509-1564), חלקו על לותר בסוגיות מסוימות, הדגישו הדגשים שונים והתאימו את תורותיהם לנסיבות ששררו בזירות פעולתם. אך אף על פי כן, בשאלות המהותיות מסתמכות כל הכנסיות הפרוטסטנטיות על העקרונות שקבע לותר בשלוש המסות משנת 1520, המובאות כאן בתרגום מלא ראשון לעברית.
במרוצת הדורות הצטיירה דמותו של מרטין לותר בצבעים שונים, בהתאם למתבונן בה. עד ימינו יש המבקשים לראות בו לוחם אמיץ למען חופש המחשבה והמצפון מול קיסר ואפיפיור, והם מדגישים את המעמד הדרמטי באפריל 1521 באספת המעמדות של הקיסרות הגרמנית שהתכנסה בעיר וורמס (וורמייזא), שבו סירב לותר בעקשנות לחזור בו מהטיעונים העיקריים בכתביו והצהיר — כך גורסת המסורת — "כאן אני עומד, איני יכול אחרת". לעומתם יש מי שמגדירים את לותר כפחדן וכשמרן, שהעדיף לבנות את כנסייתו בתמיכת הנסיכים ועל גבם של פשוטי העם, והם מדגישים את קריאתו בשנת 1525, בעקבות מרד האיכרים, להשמיד ולאבד את "המוני האיכרים הגנבים והרוצחים". כך או כך, כדי להבין את מניעיו חשוב לזכור שלותר היה איש דתי בכל רמ"ח אבריו. לא זו בלבד שהיה תאולוג, אלא שהווייתו כולה הייתה נתונה ליחסיו עם האל: חדור אימה מיום הדין, פוחד ממדוחיו של השטן, עורג לביטחון שבאמונה כי ההשגחה תאיר לו פנים. כל תפיסת עולמו הייתה מושתתת על מושגי החטא האנושי והחסד האלוהי. לתורתו היו אמנם השלכות פוליטיות, חברתיות וכלכליות מפליגות, אך הוא עצמו לא ביקש אלא להחזיר את העולם הנוצרי אל האמת הדתית בטוהרתה. עד כמה היו מניעיו של לותר דתיים בלבד מעידה תשובתו בחיבור "על הרצון הכבול" (De Servo Arbitrio) משנת 1525, לדזידריוס ארסמוס (Desiderius Erasmus, 1466-1536), ההומניסט שחרד מפני מהומות ושפיכות דמים: האמת שאני מטיף לה, כך כתב, היא כה מוחלטת ונצחית, שיש לקיימה ולהגן עליה גם אם העולם כולו יתנפץ לרסיסים וישוב אל התוהו ובוהו. ואותה אמת, שלמענה לותר היה מוכן להקריב עולם ומלואו, מצויה כולה בחיבורים האלה שכתב בראשיתה של המהפכה.
***
בהקדמה למהדורה עברית של כתבי לותר אי־אפשר שלא לדון, ולו בקצרה, ביחסו של מחולל הרפורמציה כלפי היהודים. בשנת 1543, שלוש שנים לפני מותו, פרסם לותר את המסה "על היהודים ושקריהם" (Von den Juden und ihren Lügen) — חיבור ארסי ביותר, שבו הוא קרא לשרוף את בתי הכנסת ובתי הספר היהודיים, להחרים את רכושם, לא להעניק להם חסות והגנה, לגייס אותם לעבודות כפייה או לגרשם ממקומות מושבם. חודשים אחדים לאחר מכן פרסם חיבורים נוספים שבהם השווה את היהודים לשטן. לפיכך היו חוקרים שמתחו קו ישר מלותר להיטלר. ואכן, הנאצים אימצו את החיבור, הדפיסו אותו במהדורות חדשות והפיצו אותו ברבים.
עם זאת, חשוב להדגיש כמה נקודות: שנאת יהודים בעת החדשה המוקדמת, ברוב המקרים, אינה זהה לאנטישמיות המודרנית. לותר, כמו רוב הנוצרים אז ובניגוד לדוגלים בתפיסה הגזענית "המדעית" משלהי המאה השמונה־עשרה ואילך, שאף וקיווה להתנצרותם של יהודים, והאמין כי מן הרגע שנטבלו לנצרות הם השילו מעליהם את יהדותם. בתחילת דרכו סבר כי פרשנותו לנצרות תסיר מכשולים בפני התנצרותם של היהודים, שהרי סילוקם של הצלמים, ביטול רוב הסקרמנטים, חיסול מסדרי הנזירות והדגשת הקריאה בכתבי הקודש היו אמורים לעורר בהם אהדה. בשנת 1523, בראשית הדרך, כתב חיבור (Dass Jesus Christus ein geborener Jüde sei) המזכיר לנוצרים שישו משיחם נולד יהודי ומביע הבנה לסירובם העיקש של היהודים להמיר את דתם לעבודת האלילים הקתולית. אך במרוצת הזמן, משנתבדו תקוותיו, תקף את היהודים וגידפם באותה לשון גסה וחריפה שבה השתמש נגד כל אויביו.
ועוד נקודה שיש להביא בחשבון: במאה השש־עשרה, אחרי גירוש היהודים מאנגליה, מצרפת, מספרד ומפורטוגל ומערים רבות בקיסרות הגרמנית, חיו במערב אירופה ובמרכזה רק קהילות יהודיות מעטות וברובן קטנטנות. לכן, גם אם בתודעתם של נוצרים רבים היה ליהודים תפקיד שלילי מרכזי בדרמה שהאל מביים, "הבעיה היהודית" לא הייתה אלא סוגיה משנית בין העניינים שהעסיקו את לותר ודומיו באותם דורות שבהם הגיעו לשיאן השנאה ושפיכות הדמים בין המחנות הנוצריים.
בסופו של דבר, אין ולא היה הבדל מהותי בין הכנסייה הקתולית לכנסיות הפרוטסטנטיות ביחסן כלפי היהודים. העובדה שתפישות הסובלנות צמחו והקדימו להשפיע בארצות כגון הולנד ואנגליה, ואפשרו גם ליהודים לחיות בהן בביטחון יחסי, לא נבעה מן התאולוגיה הפרוטסטנטית, אלא משיקולים פרגמטיים ומנסיבות פוליטיות.
***
באחרית דבר לקובץ זה מובא מאמר מאת דוד כ"ץ, המצביע על קו ההולך ונמשך מתחילת הרפורמציה הלותרנית, דרך הקלוויניזם והכתות הרדיקליות, עד לתופעות הפונדמנטליסטיות־המשיחיות בארצות הברית של ימינו. הביבליוגרפיה בסוף הספר כוללת את ספרות המחקר שהופיעה בעברית בנוגע למרטין לותר ולרפורמציה.
דיון לשם בירור תוקפם של שטרי המחילה
("95 התזות"), 1517
מלטינית: רן הכהן
מאהבת האמת ובמאמץ להוציאה לאור, ייערך בוויטנברג דיון בדברים שלהלן, בראשות כבוד האב מרטינוס לותר, מגיסטר לאמנויות ולתאולוגיה קדושה ומרצה מן המניין שלה כאן. הוא מבקש אפוא כי מי שלא יוכלו להיות נוכחים ולהתדיין עמנו בעל פה, יעשו זאת בכתב בהעדרם.
בשם אדוננו ישו כריסטוס. אמן.
1. אדוננו ומורנו ישו כריסטוס, באומרו "עֲשו תשובה וגו'",1 רצה שכל חיי המאמינים יוקדשו לתשובה.
2. אי־אפשר לפרש דברים אלה כמכוונים לתשובה הסקרמנטלית (כלומר, לווידוי ולכפרה שהכוהנים עורכים במסגרת שירותם בקודש).
3. אך הוא לא התכוון גם לתשובה פנימית בלבד, שהרי תשובה פנימית אינה ולא־כלום אם אין היא מחוללת את הֲמתות הבשר למיניהן כלפי חוץ.
4. לכן, העונש נמשך והולך כל עוד נמשכת התוכחה העצמית (שהיא התשובה הפנימית האמיתית), כלומר, עד הכניסה אל מלכות השמים.
5. האפיפיור אינו רוצה ואינו יכול לשמוט עונשים כלשהם מלבד אלה שהטיל על דעת עצמו או על דעת החוק הכנסייתי.
6. האפיפיור אינו יכול לשמוט אשמה כלשהי אלא אם כן יכריז ויאשר שאלוהים הוא ששמטהּ, או כאשר הוא שומט במקרים השמורים בוודאות לסמכותו; ואם בז אדם לסמכותו זו, תיוותר אשמתו בעינה.
7. אלוהים אינו פוטר איש מאשמה בלא להכניעוֹ בד בבד בענווה גמורה לממלא מקומו הכוהן.
8. חוקי העונשים הכנסייתיים חלים על החיים בלבד, ואין להחילם במאומה על הנוטים למות.
9. לפיכך, רוח הקודש מיטיב עמנו ביד האפיפיור, בכך שבתקנותיו הוא מוציא תמיד מן הכלל מקרים של מוות ושל מצוקה.
10. ברוע ובלא־דעת נוהגים אותם כוהנים המטילים על הנוטים למות מעשי תשובה כנסייתיים לכור המצרף.
11. זרעי העשב השוטה הזה בדבר המרת עונש כנסייתי בעונש בכור המצרף נזרעו ככל הנראה בשעה שהבישופים ישנו את שנתם.
12. בימים עברו הוטלו עונשים כנסייתיים לא אחרי המחילה, אלא לפניה, כמבחן לכֵנות החרטה.
13. הנוטים למות פטורים מהכול בגלל המוות, ומצד חוקי הכנסייה הריהם כבר בחזקת מתים המשוחררים מהם על פי חוק.
14. אם חוסנו הנפשי של הנוטה למות לקוי או אם אהבתו לאל פגומה, הדבר מביא בהכרח לידי אימה גדולה, וככל שהחוסן הנפשי והאהבה מועטים כן רבה האימה.
15. האימה והזוועה האלה בלבד (שלא להזכיר את כל היתר) די בהן לחולל את ייסורי כור המצרף, בהיותן קרובות ביותר לזוועת הייאוש.
16. נראה שהגיהנום, כור המצרף ומלכות השמים מתייחסים אלה לאלה כמו ייאוש, כמעט־ייאוש וביטחון בישועה.
17. נראה שהנשמות בכור המצרף זקוקות להפחתת הזוועה ממש כפי שהן זקוקות להגדלת האהבה.
18. נראה שלא הוכח בשום טיעון שבהיגיון או בכתובים שבמצבן אין הן יכולות להרבות את גמולן או את אהבתן.
19. נראה גם שלא הוכח שהן סמוכות ובטוחות באושרן, לפחות לא כולן, אף על פי שאנחנו בטוחים בכך.
20. לפיכך, בשמיטה שלמה של כל העונשים אין האפיפיור מתכוון לכולם ממש, אלא רק לאלה שהוא עצמו הטיל.
21. לכן טועים מטיפי המחילות הטוענים שבמחילתו, האפיפיור משחרר ופוטר את האדם מכל העונשים.
22. להפך: אין הוא שומט לנשמות שבכור המצרף שום עונש שהיה עליהן לשאת בחייהן על פי חוקי הכנסייה.
23. אם אפשר בכלל להעניק למישהו שמיטה שלמה של כל העונשים, ודאי שאפשר להעניקה רק למושלמים ביותר, כלומר, למעטים שבמעטים.
24. אי־לכך, ההבטחה חסרת ההבחנה והחגיגית לפטור מעונש מוליכה בהכרח שולל את רוב האנשים.
25. אותה סמכות שיש לאפיפיור בכור המצרף בכלל, יש לכל בישוף וכוהן בקהילתו ובפרוכייתו בפרט.
26. האפיפיור מיטיב מאוד לעשות בכך שהוא מעניק שמיטה לנשמות לא באמצעות סמכות המפתחות (שאינה נתונה לו), אלא בדרך של עתירה.
27. אלה האומרים שכאשר המטבע הנופל מצלצל בקופה, מיד פורחת הנשמה מכור המצרף, מטיפים תורת בני אדם.
28. אין ספק שמטבע מצלצל בקופה יכול להרבות חמדנות ותאוות בצע, אך עתירת הכנסייה עומדת למשפט אלוהים לבדו.
29. מי יודע אם כל הנשמות רוצות להיפדות בכסף מכור המצרף; כמסופר על הקדושים סֶבֶרינוס ופסקליס.2
30. איש אינו בטוח באמיתוּת חרטתו, ועוד הרבה פחות מכך בסליחה השלמה שבעקבותיה.
31. כפי שבעל תשובה אמיתי נדיר הוא, כך נדיר קונה מחילות אמיתי, רוצה לומר: נדיר ביותר.
32. ארורים לנצח, הם ומוריהם, יהיו המאמינים בביטחון בישועתם על סמך שטרי מחילה.
33. יש להיזהר עד מאוד מן הטוענים שמחילות האפיפיור הן מתת אלוה שאין ערוך לה, שבה האדם מתפייס עם אלוהיו.
34. חסדי המחילה נוגעים אך ורק בעונשים של מעשי הכפרה הסקרמנטלית שהוטלו על ידי אדם.
35. לא דרך נוצרית היא דרכם של המלמדים שהפודים בכסף את נשמתם או קונים זכויות־יתר בווידוי אינם זקוקים לחרטה.
36. כל נוצרי המתחרט באמת זכאי לשמיטה שלמה של העונש והאשמה, גם ללא שטרי מחילה.
37. כל נוצרי אמיתי, חי או מת, הוא שותף בכל נכסי כריסטוס והכנסייה, שאלוהים העניקם לו גם ללא שטרי מחילה.
38. אף על פי כן אין לזלזל בשום פנים ואופן בשמיטה ובחלק השותפות שהאפיפיור מעניק, כי (כאמור) זוהי הכרזה על השמיטה האלוהית.
39. אפילו גדולי התאולוגים יתקשו ביותר לשבח לפני העם בעת ובעונה אחת הן את שפע המחילות והן את אמיתוּת החרטה.
40. אמיתוּת החרטה דורשת ואוהבת עונשים, ואילו שפע המחילות פוטר מן העונשים ומשניא אותם, או לפחות פותח פתח לכך.
41. יש להיזהר בדרשה על מחילות האפיפיור, פן יבין העם בטעות שהן עדיפות על יתר המעשים הטובים של האהבה.
42. יש להורות לנוצרים, שאין זו כוונת האפיפיור שקניית מחילות שקולה מאיזו בחינה שהיא למעשי רחמים.
43. יש להורות לנוצרים שמוטב לתת לעני או להלוות לנזקק מאשר לקנות שטרי מחילה.
44. כי במעשה אהבה תִרבה האהבה והאדם ייעשה טוב יותר, ואילו בשטרי המחילה לא ייעשה טוב יותר, אלא רק חופשי יותר מעונש.
45. יש להורות לנוצרים כי המתעלם מן הנזקק ונותן מכספו לשטרי מחילה, לא את מחילת האפיפיור הוא רוכש אלא את חרון אפו של אלוהים.
46. יש להורות לנוצרים שאם אין הם טובלים בעושר, הם חייבים לשמור לעצמם את הנחוץ למשק ביתם ובשום אופן לא לבזבזו על שטרי מחילה.
47. יש להורות לנוצרים שקניית מחילות רשות היא, ולא חובה.
48. יש להורות לנוצרים שלשם הענקת מחילה, תפילה מסורה נחוצה ורצויה לאפיפיור יותר מכסף מזומן.
49. יש להורות לנוצרים שמחילות האפיפיור מועילות אם אין סומכים עליהן, אך מזיקות ביותר אם מאבדים בגללן את יראת אלוהים.
50. יש להורות לנוצרים שאילו ידע האפיפיור על מעשי הסחיטה של מטיפי המחילות, היה מעדיף שכנסיית פטרוס הקדוש תעלה בלהבות מאשר שתיבּנה מעורם, מבשרם ומעצמותיהם של כבשיו.
51. יש להורות לנוצרים שהאפיפיור היה חייב ואף מוכן למכור (אם יש צורך) אפילו את כנסיית פטרוס הקדוש כדי לתת מהונו להמוני האנשים שכמה דמגוגים־של־מחילות נוטלים מהם את כספם.
52. התקווה להיוושע באמצעות שטרי המחילה היא תקוות שווא, אף אם הממונה ואפילו האפיפיור עצמו ייתנו על כך את נשמתו כמשכון.
53. המצווים להשתיק לגמרי את דבר האל בכנסיות אחּרות כדי לדרוש דרשות מחילה, הם אויבי הנצרות והאפיפיור.
54. עוול נעשה לדבר האל כאשר הזמן המוקדש לו בדרשה שווה לזמן המוקדש לשטרי המחילה או קצר ממנו.
55. כוונת האפיפיור חייבת להיות שאם חוגגים את המחילה (שהיא הקטנה מכול) בפעמון אחד, בתהלוכה אחת ובטקס אחד, יש להטיף את הבשורה (שהיא הגדולה מכול) במאה פעמונים, במאה תהלוכות ובמאה טקסים.
56. אוצר הכנסייה, שממנו האפיפיור מעניק את שטרי המחילה, אינו מוזכר ואינו מוכר מספיק בקרב עמו של כריסטוס.
57. ודאי שאוצר זה אינו האוצרות בני החלוף, שהרי את אלה אין הדמגוגים הרבים ממהרים לפזר, אלא רק אוספים אותם.
58. גם אין הוא זכויותיהם של כריסטוס והקדושים, שהרי אלה מחוֹלְלות תמיד, גם בלא האפיפיור, את החסד באדם הפנימי ואת הצליבה, המוות והגיהנום באדם החיצוני.
59. לורנציוס3 הקדוש אמר שאוצר הכנסייה הם עֲנייהָ, אך הוא דיבר בלשון זמנו.
60. בלא כל פזיזות אנו קובעים שמפתחות הכנסייה (שהוענקו לה בזכות כריסטוס) הם אוצרה.
61. מובן שדי בסמכות האפיפיור בלבד לשמיטת עונשים ועבירות השמורות לו.
62. אוצרה האמיתי של הכנסייה הוא הבשורה הקדושה על חסד האל ותהילתו.
63. אך אוצר זה שנוא ביותר, ובדין, כי הוא הופך ראשונים לאחרונים.
64. ואילו אוצר המחילות אהוב ביותר, ובדין, כי הוא הופך אחרונים לראשונים.
65. לכן אוצר הכנסייה הוא רשת, שבעבר דגו בה את אנשי ההון.
66. אוצר המחילות הוא רשת, שכיום דגים בה את הון האנשים.
67. אכן, אפשר להחשיב את המחילות, שהדמגוגים מהללים כחסד הגדול ביותר, לכאלה בכל הנוגע בקידום תאוות הבצע.
68. אך לאמיתו של דבר הן קטנות ביותר בהשוואה לחסד האל ולחסידות הצלב.
69. הבישופים והכמרים חייבים להתייחס לממונים על המחילה האפיפיורית במלוא הכבוד.
70. אך יותר מכך חייבים הם לפקוח כל עין ולכרות כל אוזן פן יטיפו את חלומותיהם־הם תחת שליחות האפיפיור.
71. השולל את אמיתותן של מחילות האפיפיור, יבואו עליו חרם וקללה.
72. אך הנזהר מחמדנותו ומשרירות לבו של דמגוג־של־מחילות, תבוא עליו הברכה.
73. כפי שהאפיפיור מטיל בצדק חרם על המחבלים בסחר המחילות בכל מיני תחבולות,
74. כן בכוונתו להטיל חרמות חמורים הרבה יותר על המחבלים באמת ובאהבה הקדושה הקדושה באיצטלת המחילות.
75. הדעה, שמחילות האפיפיור אדירות עד כדי כך שבכוחן להושיע אדם אפילו אם חילל — דבר שאינו אפשרי — את כבודה של אֵם האלוהים, היא טירוף הדעת.
76. אנו טוענים, לעומת זאת, שמבחינת האשְמה, אין בכוחן של מחילות האפיפיור לבטל ולוּ את הקטן שבחטאים בני הסליחה.
77. הטענה שאפילו פטרוס הקדוש, אילו היה עדיין אפיפיור, לא יכול היה להעניק חסדים גדולים יותר, היא חילול קדושתם של פטרוס ושל האפיפיור גם יחד.
78. אנו טוענים, לעומת זאת, שלזה ולכל אפיפיור יש חסדים גדולים יותר, כלומר, הבשורה, הסגולות, חסדי הריפוי וכולי, כנאמר בראשונה אל הקורינתיים יב.
79. הטענה שצלב המחילה המתנוסס לתפארה על שלט הגיבורים של האפיפיור שווה בערכו לצלב של כריסטוס היא חילול הקודש.
80. הבישופים, הכמרים והתאולוגים המתירים לשאת דרשות כאלה לפני העם יצטרכו לתת את הדין.
81. דרשות המחילה החצופות האלה מביאות לכך שגם לאנשים מלומדים לא קל להגן על כבודו של האפיפיור מפני השמצותיהם, או לפחות שאלותיהם הנוקבות, של ההדיוטות.
82. כגון: מדוע לא מרוקן האפיפיור את כור המצרף בשם האהבה הקדושה ובגלל מצוקתן העצומה של הנשמות, שהיא סיבה צודקת ביותר, אם הוא פודה נשמות אינספור תמורת כסף משחית לשם הקמת כנסיית פטרוס הקדוש, שהיא סיבה פעוטה ביותר?
83. וכן: מדוע ממשיכים לערוך מיסות וימי־שנה למתים, ומדוע אינו מחזיר או מתיר לתבוע בחזרה את התרומות שנתרמו בעבורם, שהרי עבירה היא להתפלל למען אלה שכבר נושעו?
84. וכן: מה פשר החסידות האלוהית והאפיפיורית החדשה הזאת, שלמען אדם חוטא ורשע פודים נפש חסידה וטובה בעבור כסף, ואין פודים אותה חינם מתוך אהבה, בשל מצוקת הנפש החסידה והיקרה עצמה?
85. וכן: מדוע עונשים כנסייתיים שבוטלו למעשה מכוח המנהג ועברו מזמן מן העולם נפדים עדיין בכסף לשם הענקת מחילות, כאילו עודם שרירים וקיימים?
86. וכן: מדוע האפיפיור, שהונו גדול כיום מזה של העשיר שבעשירים, אינו בונה לפחות את הכנסייה האחת הזאת לפטרוס הקדוש מכספו־הוא ולא מכספי מאמיניו הדלים?
87. וכן: מה האפיפיור מוחל ואיזה חלק בשותפות הוא מעניק לאלה שבאמצעות חרטתם השלמה זכאים למחילה שלמה ולשותפות שלמה?
88. וכן: מה יכול להיות טוב לכנסייה יותר מאשר אם במקום פעם אחת, כמנהגו כעת, יעניק האפיפיור מחילה ושותפות לכל מאמין ומאמין מאה פעמים ביום?
89. אם מבקש האפיפיור במחילתו את ישועת הנשמות יותר מאשר את הכסף, מדוע הוא משעה שטרי מחילה שניתנו בעבר אף על פי שלא פג תוקפם?
90. החפץ להשתיק טענות חריפות אלה של ההדיוטות בכוח הזרוע בלבד ולא להתמודד עמן מפקיר את הכנסייה ואת האפיפיור ללעג האויבים ומאמלל את הנוצרים.
91. אם יטיפו אפוא את המחילה על פי הרוח וכוונת האפיפיור, קל יהיה להשיב על כולן, והן אף לא יועלו כלל.
92. לכן יסולקו כל הנביאים האומרים לעמו של כריסטוס "שלום שלום", ואין שלום.
93. יבורכו כל הנביאים האומרים לעמו של כריסטוס "צלב צלב", ואין צלב.
94. יש להטיף לנוצרים שיאזרו עוז וילכו בעקבות ראשם כריסטוס בעונשים, במוות ובגיהנום,
95. ויבטחו בכך שיבואו אל מלכות השמים בזכות ייסוריהם הרבים, ולא בזכות ביטחונם השאנן בשלום.
