“בקיץ 1934 עוזבת כריסטיאנה ריטר את ביתה הנוח באוסטריה ומצטרפת לבעלה הרמן, צייד והרפתקן, לחיות שנה בצפון קבוצת איי שפיצברגן, 600 ק"מ צפונית לנורבגיה. אליהם מצטרף ידידו של הרמן קרל, גם הוא צייד מיומן באזור הארקטי. הספר עצמו יצא במקור ב-1938 ותורגם לראשונה לעברית. זהו יומן מסע והשרדות מרתק מחוץ לגבולות הציביליזציה והביטחון לכאורה שהיא מספקת שאליו אנו מורגלים כמובן מאליו.
"כיסופים בלתי נשלטים למרחקים אוחזים אותנו. הרחק הרחק, עוד ועוד, אל ארצות ואיים ארקטיים בקרח, אל אדמה קפואה שנשמרה כפי שברא אותה האל. אירופה נשכחה, נשכח כל מה שכובל אותנו".
לאחר שהיא מסתגלת במהירות לתנאי החיים החריגים, מגיע באמצע אוקטובר הלילה האינסופי של חוג הקוטב, שנמשך עד סוף פברואר. הזוהר הצפוני והירח המופיע לבדו בשמיים, גדול וקרוב מתמיד, משרטטים קווי מתאר של נוף שנדמה כי אינם מן העולם הזה. בתוך הבקתה הקטנה נאלצים השלושה לחשב היטב את כמות עצי ההסקה שנסחפו אל החוף ומלאי הבשר העומדים לרשותם. הגברים מסתכנים ויוצאים מדי פעם למסעות צייד קשוחים, שחלקם מסתיימים באכזבה. כריסטיאנה מצטרפת לחלק מהם ומגיעה לבקתות נטושות המרוחקות עשרות קילומטרים זו מזו והן המחסה היחידי הזמין לנוודים הבודדים שזהו עולמם.
"אולי במאות הבאות ייסעו אנשים לחוג הקוטב הצפוני כמו שבימי המקרא הלכו למדבר כדי לחזור ולמצוא את האמת". אם ישארו הקרחונים עד אז.
פה ושם הם פוגשים ציידים כמוהם הגרים בשממה וכולם שבויים בקסם של סוף העולם המנותק מכל הקשר כובל, ומקיימים ביניהם קשרי גומלין שחוקי ההשרדות מחייבים. אסקפיזם מושלם ומעורר השראה לימי הקיץ החמים ובכלל.”